עובד פרל
עובד פרלצילום: אלישע גרוסברג

אמש אולפני הטלויזיה חגגו את ההגעה להסכם שחרור החטופים ועיתוני הבוקר מלאים בתמונות וכותרות של ניצחון, שמחה וציפייה לחטופים.

כבר תקופה ארוכה שהסכם החטופים עורר סערה ציבורית ודיון ער על מהות המחיר שישראל מוכנה לשלם למען שחרור אזרחיה ושבוייה. אך הפעם אנו רואים מצב הפוך מהרגיל: בעוד הפוליטיקאים מקיימים דיון ערני ועמוק, נדמה כי התקשורת המרכזית, אשר מתהדרת באיזון וביקורתיות, בחרה להציג לציבור תמונה חד-צדדית, כמעט תעמולתית, התומכת בהסכם באופן בלתי מסויג.

במקום לספק לציבור תמונה רחבה ומלאה של המשמעויות, הסיכונים והמחירים הכרוכים בעסקה, כלי התקשורת הגדולים במגזר הכללי התמקדו באופן כמעט בלעדי בסיפורים המרגשים של המשפחות, בכאבם המובן ובתקוותם לראות את יקיריהם שבים הביתה. אך באותה העת, הושתקו קולותיהם של מי שביקשו להעלות ספקות על ההשלכות האסטרטגיות, הביטחוניות והערכיות של העסקה.

כשמדברים על מחיר העסקה, לא מדובר רק במספרים יבשים של מחבלים שישוחררו, אלא בהשלכות רחבות היקף: התחזקות הטרור, פגיעה בהרתעה הישראלית, חיזוק המוטיבציה של ארגוני הטרור, והסיכון לחיי ישראלים בעתיד. השאלות הללו, הנוגעות לליבת האינטרס הלאומי של המדינה, נעלמו כמעט לחלוטין מהשיח המרכזי.

נקודה חשובה ומרכזית נוספת שצריכה להדהד היא שהיום הזה, חרף התחושות המרגשות, אינו יום חג. מדובר בשחרור שליש בלבד מהחטופים, ואנחנו עדיין לא יודעים מה מצבם הבריאותי והנפשי. השמחה מובנת ולגיטימית, אך תחושת הניצחון שצוירה בתקשורת לא משקפת את המציאות המורכבת והעובדה שהמאבק למען שחרור יתר החטופים רחוק מלהסתיים ואולי אף רחוק יותר לאור ההסכם הנוכחי.

תפקיד עיתוני הבוקר ואולפני הטלוויזיה היה להזכיר לציבור שזו רק תחנה אחת בתהליך ארוך וכואב, שדורש מהמדינה משאבים ומחירים כבדים. עם זאת, נדמה שהם התמקדו ביצירת רגעים מרגשים ואופטימיים, תוך טשטוש ההבנה שמדובר בפתרון חלקי וזמני. משל הם הצליחו בקמפיין.

מעניין לציין שהדיון בכנסת היה הרבה יותר מורכב ומעמיק מאשר זה שהתקיים באולפנים. פוליטיקאים משני צדי המפה הפוליטית העלו טיעונים בעד ונגד, והכירו במורכבות הסוגיה. אפשר להסכים עם חלק מהטענות וגם נימוקים שאיני מסכים איתם הינם נימוקים כבדי משקל שיש לשמוע ולקחת בחשבון. לעומתם, התקשורת המרכזית בחרה בקו ברור של תמיכה בעסקה, תוך שהיא מייצרת תחושת דחיפות רגשית ומוסרית שאינה משאירה מקום להסתייגות.

הבעיה הזו צריכה להטריד את תומכי העסקה לא פחות מאשר את מתנגדיה. משום שהבעיה אינה בתמיכה בעסקה עצמה, אלא בדרך שבה הדיון הציבורי נעשה שטחי, חד-גוני ולא ביקורתי. התקשורת צריכה להיות כלי ציבורי, ולא מנגנון המעצים צד אחד בלבד.

לצערינו, הדרך לשחרור כל החטופים עוד ארוכה, ועכשיו הזמן שלנו לדאוג שהשיח על ההסכם הבא יהיה שיח ענייני ומהותי.