שם האדם הוא מהותו הן בגלות והן בגאולה

'ואֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ'. לכאורה קשה הרי נסתיימו שנות הרעב, ולא עוד אלא שעלו לארץ-כנען למערת-המכפלה לקבור בה את יעקב אבינו, מדוע אפוא לא נשארו בארץ המובטחת. מילא יוסף, שר האוצר, משנה למלך מצרים, סביר שישוב לתפקידו, אבל מדוע כל יתר האחים שבו מצרימה?

האם נתגלה להם הרז שכאן מתחילים שנות השעבוד שהבטיח ה' לאברהם-אבינו, 'וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה'? הפסוק נוקט לשון 'הַבָּאִים מִצְרָיְמָה', למרות שלפרעה אמרו, 'לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ' [בראשית מז, ד] , ומשהגיעו לארץ גושן, לא באו לגור, לשון ארעי, אלא 'וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד', אחיזה של ממש. תחילתם בסטטוס של תושבים ארעיים, המשכם בתושבות קבע, ועתידם בעבדות בת מאתיים ועשר שנים.

שלוש גישות בדבר. יש שיאמרו שדברי ה' ליעקב 'אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ', הובנו באופן שמעתה ימתינו הם באופן פסיבי שה' יעלם ממצרים, כמו רבים מבני דורנו הממתינים שמשיח צדקנו בוא יבוא, יחלק כרטיסי עליה למטוס, ויעלם ארצה, ועד אז עליהם להיות דבקים בגלות.

יש שיאמרו, שבני-יעקב הוחזקו במצרים שלא ברצונם. קיבלו צו עיכוב יציאה ממצרים. אין יוצא ואין בא אלא באישור מיוחד מלמעלה, כפי שראינו שיוסף מרום מעלתו כמשנה למלך, אפילו רק על מנת לקיים את הבטחתו לאביו לקברו במערת-המכפלה, בארץ-כנען, נאלץ לבקש בקשה חריגה מפרעה. לא בכדי דאג פרעה שהלוויה תלווה בצבא גדול. אולי היה בו משום כבוד המת, אך בעיקר היה בו משום הבטחה שישובו כולם מצרימה. מה שמזכיר את סירוב פרעה לבקשת משה-רבנו, 'ה' אֱלֹקי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹקינוּ'.

אך גישת ה'כלי יקר', מזכירה יותר את הנשארים בגולה כיום, הדוחקים את הקץ ונאחזים בה בשל תפנוקיה או בשל הסבר תורן אחר. 'וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ-מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד". כל פסוק זה, אומר רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, באשמת בני-ישראל הוא מדבר, כי הקב"ה גזר עליהם 'גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם', והמה בקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גרות... שמתחלה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור כמדייר בי דיירא, [לגור ארעית במלון זה או אחר], ועכשיו חזרו מדבריהם, וכל כך נשתקעו שמה, עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקב"ה להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת, מתו בשלשת ימי אפילה.

במציאות חדשה זו של חיי-גלות פותחת הפרשה. וכלשון הנביא ירמיה: 'כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ יוֹשֶׁבֶת בַּת מִצְרָיִם', מעתה מה שישמור על בני-ישראל מהתדרדרות מעבר למ"ט שערי טומאה בהם רגילה סביבתם החדשה, הם שמם, לשונם ומלבושם. לכן פותחת הפרשה ב'ואֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, שמות שניתנו לבנים על ידי אימהותינו הצדקניות. שמות שבכל אחד ואחד יצק יעקב-אבינו עומק ומטרה על פי סגולות המתברך. הראשון המודגש בשמירתו על שמו, הוא יוסף הצדיק, זה שגם בבית-האסורים לא בוש ואמר, 'נער עברי אנכי'. זהו יוסף שפרעה שינה את שמו לצפנת פענח, לכאורה שם מכובד למשנה-למלך, אך על יוסף זה לא השפיע כלל. 'וַיָּמָת יוֹסֵף', מת הוא כיוסף העברי, ולא כצפנת פענח המצרי. 'וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף'. אולי הוא הכיר את השם הנוכרי, צפנת פענח, אך את יוסף לא רק שלא הכיר, אלא גם לא הוקיר ואף החל בשנאת עמו. כפיות-טובה כלפי מי שהציל את הממלכה מרעב. פוליטיקאי עלוב שמרגע שמת, טמנו את ארונו עמוק ביאור, להשכיחו ולבל יעזו לגלגל בזכויותיו. דומה כי אין הבדל עקרוני בין רב לשמואל האם במלך חדש ממש עסקינן, או מלך שכאמור מחק את יוסף מזיכרונו. לפרעונים היו ספרי פפירוס זיכרונות לפניהם, אך במכוון לא ביקשו לפתחם.

פרעה כגויים אחרים לאורך ההיסטוריה, הבין שקריאת השם ביהדות היא קריאה ליעוד הולד הנולד ששמו יעיד עליו שבא לעולם לקרוא בשם השם, בכל מקום ובכל שעה. שם האדם הוא מהותו הן בגלות והן בגאולה. מדינות רבות עד היום דורשות הענקת שם לועזי לנולד. גם שפרה ופועה היו שמות שניתנו על ידי פרעה עם אותה מטרה לשרש את השם היהודי, שהרי חז"ל אומרים שהיו אלה, יוכבד ומרים, ומדוע לא קראן בשמותיהן? אלא ששינוי השם, יש בכוחו לשנות את ייעודו של האדם ומידותיו. חשב פרעה, כיהודיות עם שמותיהן, ודאי לא תהיינה מסוגלות להרוג. ומעניין שתכונה זו בגויים שמחשבותיהם הזדוניות תתבצענה לא על ידם אלא על ידי אחרים, מצאנו בנאצים ימ"ש, שעשו שימוש באוקראינים כמו ג'ון איוון דמיאניוק וחבר מרעיו, או אנשי האס אס שמינוקאפו כדי לדאוג שהאסירים ימלאו אחר פקודותיהם הרצחניות.

זכורני, כשאחד מבניי נולד בבלגיה, מיד עם היוולדו נדרשתי לתת לו שם, וכמובן שם לועזי. עניתי שאצלנו נותנים שם ביום השמיני, בברית-המילה. ענו לי, טוב אז ניתן לך שעה להחליט... באתי כעבור שעה ונתתי את השם ג'ונתן מתוך מחשבה שנקרא לתינוק בברית-המילה בשם יהונתן, וכך היה.

אין ספק שלגלויות ולרצון לא לבלוט בין הגויים השפעה גדולה, ולא פלא שרבי שמואל די מדינה, המהרשד"ם, שחי בה'רס"ו, במאה החמש-עשרה, בסלוניקי, מקום אליו נקבצו קהילות רבות ושונות מרחבי אירופה, מאשכנז, מגרוש ספרד ועוד, כשרבים באו עם שמות לועזיים, דעתו הייתה שאין חשש איסור לקרוא בשמות הגויים. ומכל מקום, הוסיף ואמר, שוודאי מידת חסידות היא להרחיק האדם עצמו בכל מיני הרחקות שאפשר. [חלק יורה-דעה סימן קצט]. וכן סובר, רבי משה פיינשטיין זצ"ל, בשו"ת אגרות-משה שאין איסור לקרוא בשם לעז, אך מכל מקום הוא דבר מגונה. [אורח-חיים חלק ד', סימן סו] ולכן אם אין טעם מיוחד לקרוא בשם לועזי יש ודאי לבחור בשם אחד מהנביאים והצדיקים שבמקרא, או למי שהכרנוהו בדור זה לצדיק וגאון ואף כשהוא חי. כך פסק.
אולם לעומתם, דעת המהר"ם שיק, תלמיד החתם-סופר, נחרצת, שיש איסור תורה לקרוא בשם הגויים, משום חוקות הגויים, [יורה דעה סימן קסט]. וכן דעת המהרש"ם, רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון , פוסק ידוע בגליציה לפני קרוב למאתיים שנה, שיש בזה איסור מן הדין. [חלק ו' סימן י]

שונה מכולם בפרשה הוא כמובן שמו של משה, המקבל לכאורה שם עברי בבית-פרעה. משה הוא שם נפוץ מאוד בימינו, אך כידוע מי שנתנה למשה את שמו הייתה לא אחרת מאשר בת פרעה. ותמוה, כיצד מנמקת בת מלך-מצרים את שמו בלשון-הקודש, 'כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ'? הרד"צ הופמן, שעמד בראש בית-המדרש לרבנים בברלין, אומר שיוסף בן-מתתיהו כותב בקדמוניות היהודים [ב,ט,ה] ש'מואי' במצרית פרושו מים, ואילו אסיס פרושו ניצל מן המים. זה שניצל מן המים נקרא במצרית MOUDSCHE . ומעבר לכך אומר הרד"צ הופמן: שנמצאו אנדרטות מצריות מאותה תקופה, בהן מצויים שמות שמיים. כך שאין זה פלא שבת-פרעה קראה לתינוק העברי שמצאה בשם עברי. [אמו"ר ע"ה תרגם את ספרו מגרמנית לעברית]. נמצא שה' שם בפיה שם עברי, משה, על שם יעודו למשות את ישראל ממצרים ולהנהיגם.

הבחירה והמכוסה בבחירת מושיען של ישראל, גדול בהרבה. אין הוא לא משבטי המלוכה, יהודה או יוסף, כפי שברכם יעקב רק לפני שבוע בפרשת ויחי. שמו, כאמור, ניתן לו על ידי בת-פרעה, גדל הוא אצלה. הוא לא טועם כלל את עבודת הפרך, את שעבוד אחיו. משה הוא התינוק שסיכוייו לבוא לעולם היו קלושים ומשנולד סיכוייו לחיות היו לא פחות קלושים. שהרי נולד רק אחר שעמרם אביו החזיר גרושתו בזכות מחאת בתו מרים, על שגזירתו גדולה משל פרעה, שזה האחרון גזר רק על הבנים, וגזרת עמרם בגירושיו הינה גם על הבנות. ומשנולד היה זה בחודש השביעי. ומאז, הוצפן, ואח"כ הוטמן בתיבה-גומא מפחד הגזירה. ובצד הרוחני, הגם שניצל בנס, גדל כגוי גמור בבית עובדי עבודה-זרה, בית-המלוכה אשר פרעה העומד בראשו חשב עצמו לאלוהים. נולד הוא וגדל אפוא בהסתרה שבתוך ההסתרה, בתוך בית ראש אויב העם היהודי. יתר על כן, פרעה עצמו הוא זה שיכריז על בני-ישראל, בפעם הראשונה, בפן הבינלאומי, כעל היותם עם.

קדמה להצפנת והטמנת משה בתיבה הצפנת עמרם אביו באותו דור. כמובא בגמרא ביומא ראה הקב"ה שצדיקים מועטים, ושתלן בכל דור ודור שנאמר: כ'ִּי לַה' מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל. [שמואל א, ב,ח] אומרים חז"ל, עמרם גדול הדור היה ומעולם לא חטא ואומר המדרש 'אדם אחד מאלף מצאתי'] קהלת, ז', כח[ זה עמרם. 'חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך' ]שיר השירים, ז', יד[ " 'ישנים' זהו עמרם בן קהת ]ויקרא-רבה פ"ב, פסוק יא]. הגנים עברו לבניו. משה בדרכו ואהרון בדרכו ומרים בדרכם.

הצפנה והטמנה במנזר או בבית-גוים, אינם זרים לנו בדורנו , ואף מוכרים לנו ביותר. אמי ע"ה כרבים אחרים הוצפנה בבית-גויים על ידי הוריה בדרום-צרפת מפני גזירת הנאצים ימ"ש. הייתה זו גזירה אכזרית בהרבה. לא עוד, 'אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה', אלא ג'נוסייד, השמדת העם העברי כולו למגדול ועד קטן, כל שפרעה לא הצליח השמידו. והם הוריה, סבי וסבתי, לא יכלו להתייצב מרחוק לדעה מה יעשה לה, אלא הובלו למחנה הריכוז דרנסי ומשם היישר למשרפות אושוויץ, הי"ד, לא לפני שאביה שילם למאן דהו במחיר נעליים להבריחה לשווייץ.

ובדומה, סיפורו המרטיט לבבות של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, רבה הראשי הראשון של מדינת-ישראל, שהלך בעצמו ממנזר למנזר להציל יהודים שהוחבאו בהם קודם החושך. ומשהגיע לאחד המנזרים אמרה לו ראש המנזר בפסקנות: אין כאן ילדים יהודים! הרב ביקש לראות בעיניו, ומשנענתה, הרב דיבר על ליבם של הילדים, סיפר על חנה ושבעת בניה. מי כאן יהודי? שאלו מלווי של הרב. הילדים עמדו בלי זיע, שום סימן לא ניכר על פניהם. שקט מוחלט, דממה.הוסיף הרב וסיפר לילדים על רבי עקיבא שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל. אף ילד לא נע. האחות מן המנזר עמדה בפנים חתומות, גבוהה ושותקת, מקשיבה לכל מלה, ואז, רגע קודם שיצאו, הרב הרצוג הסתובב לפתע כלפי הילדים, וקרא בקול גדול בכל כוחו: כך קרא רבי עקיבא בשעת מיתתו: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד'! כף ידם הימנית של שבעה ילדים קטנים התרוממה מעצמה לכסות את העיניים. אלה יהודים! קרא הרב הרצוג בהתרגשות, כך לימדו אותם אימותיהם כשהרדימו אותם בעריסותיהם בימים שלפני החושך. [תמצית מתוך 'שפריר חביון', ספרו של ידידי הרב חיים סבתו]

משה רבנו, לא היה מי שילמדו את אותה 'קריאת שמע' וכיסויי העיניים בבית פרעה. אך הגם שגדל כגוי, הכיר בבני-ישראל שהם אחיו ולא התכחש אליהם. ומשגדל, 'וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם' . היה רואה בסבלותם ובוכה ואומר חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן... אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך, והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהם מנהג אחים, אני מניח את עליונים ואת התחתונים, ואדבר עמך. זה מה שאומר הכתוב במעמד הסנה, 'וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹקים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי'.ראה הקב"ה במשה שסר מעסקיו לראות בבלותם, לפיכך וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹקים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה. [שמות רבה א כז]

'וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא' – אכן, טוב שמו. [סוטה יב.] טוב עם ה' וטוב עם אנשים [שמואל א ב, כו]. נתמלא כל הבית אורה.

עו"ד שלום וסרטייל הוא מייסד ויו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל