לצאת מהבועה

הריאיון שהתקיים בשבוע שעבר בערוץ 14 עם ספיר כהן, היה, כך נדמה לי, אחד הרגעים הכי עוצמתיים ומרגשים שהיו במלחמה הזאת. והתחרות קשה מאוד. אף שהכרתי את סיפורה של ספיר וששמעתי אותה לא פעם, ההופעה שלה הייתה, כפי שרבים אמרו, שיעור האמונה הגדול ביותר שהם שמעו.

תוכן דבריה המרומם, לצד טון הדיבור האישי, העדין, הלא יומרני, ועם זאת – הספוג באמונה, ומעל הכול – הארת הפנים הקורנת שלה, גרמו לי להתבונן בהשתאות בפעם המי יודע כמה, על העם הזה ועל דמויות המופת שהוא מצמיח מתוכו. אז למי שטרם הספיק – מומלץ להאזין לריאיון המלא. בדברים הבאים אבקש להעלות כמה נקודות מרכזיות בדבריה של ספיר. נקודות שיש להתבונן בהן ובעומק שממנו הן נובעות:

ינון מגל: "ראיתי אותך בהרבה סרטונים שדיברת, וקודם כול, את עושה רושם מאוד גדול, ואני הרגשתי כאילו יוצא ממך איזה אור כזה. את היית כך גם קודם או שעבר עלייך משהו? הדיבור שלך גם נהיה מאוד אמוני, שמתי לב".

ספיר כהן: "אז קודם כול, תמיד הייתי בן־אדם מאמין, למרות שלא התפללתי, אולי לא רואים עליי. אני יכולה להגיד שלפני 7 באוקטובר חייתי בתוך בועה משל עצמי, ולא הייתי כל־כך חלק מהעם הזה. לא הרגשתי חלק. בתוך הבועה שלי מי שנכנס זה רק המשפחה שלי, אני וסשה" (- החבר של ספיר שעודנו שבוי בעזה).

התיאור המיסטי הבא של ספיר מצמרר בכל פעם מחדש ומשמש מבחינתי דוגמה מפעימה לדברי הגמרא על כך שלעיתים מזלו של האדם, כלומר – השורש הרוחני שלו, רואה את מה שהאדם עוד לא מסוגל בכלל להבין: "אמר רבינא: שמע מינה [למד מכאן]: האי מאן דמיבעית, אף על גב דאיהו לא חזי, מזליה חזי [מי שנבהל בלא סיבה, אף על פי שהוא לא רואה ואינו מרגיש את הסיבה לכך, מזלו רואה אותה] ולכן צריך לעשות דבר מה כדי להמלט מן הסכנה הזו" (מגילה ג, א ובפירוש הרב שטיינזלץ שם).

להינצל מהמלחמה

"חצי שנה לפני 7 באוקטובר התחלתי להרגיש חרדות. שזה דבר שמעולם לא חוויתי לפני כן. וגם לא הבנתי למה אני מרגישה ככה. כי הייתי במצב מאוד טוב בחיים. הייתה לי עבודה טובה. הכרתי בן זוג שתמיד רציתי. והחרדות האלה הלכו והתגברו. עד שהגעתי למצב שאני נמנעת מלעשות כל דבר שיש בו סיכון...

"ברגע שראיתי ששום דבר לא קורה לי, התחלתי לחשוב שאולי מתפתחת אצלי איזו שהיא מחלה בגוף, שהרופא אומר לך: מאוחר מדי... הלכתי להרבה מאוד רופאים, עשיתי הרבה בדיקות ואחד הרופאים מצא משהו. אבל הוא אמר לי: זה לא מסוכן כמו התחושה שלך. אני לא האמנתי לו. התחושה הייתה כל כך חזקה. כל כך רעה. אני הרגשתי שאני ניצבת בפני סכנה שרק אלוהים יכול להציל אותי ממנה. ולראשונה בחיי החלטתי להתפלל. בעצם חיפשתי פרק בתהלים או בכל ספר אחר, פרק לרפואה שלמה.

"ניסיתי להתייעץ עם הרבה מאוד אנשים. לא קיבלתי תשובה. ויום אחד, דווקא כשדפדפתי בין ה'סטורים' באינסטגרם, קפצה פרסומת עם פרק בתהלים: לרפואה שלמה. תקראי את זה במשך שלושים יום ותהיי בריאה, יהיו לך ניסים. אמרתי: טוב, עסקה משתלמת. מאותו יום קראתי את הפרק הזה. שלושים יום. היום האחרון היה 7 באוקטובר...

"אחרי כמה ימים, אולי שבועיים, זכרתי את הפרק בעל־פה. ואני אף פעם לא זוכרת דברים בעל־פה, אז מאוד הופתעתי. התחלתי להתעכב גם, להבין רגע על מה הפרק מדבר. והוא קשור למלחמה. אלוהים תציל אותי מהמלחמה ומהאויבים שלי ואפילו המילה חמס מופיעה שם. אני זוכרת ששאלתי את עצמי: אלוהים, מאיזו מלחמה אני מתפללת להינצל?"

הפרק שעליו מדברת ספיר הוא כמובן פרק כז בתהלים, הנאמר לפי חלק מן המנהגים לאורך תקופת הימים הנוראים: "לְדָוִד: ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא, ה' מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד. אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ". וכך המשיכה ספיר:

הזדמנות אחרונה

"ב־7 באוקטובר הבנתי את משמעות התפילה... הצעדים האלה הולכים ומתקרבים אלינו, באותם רגעים מה שיש לי זה רק התפילה הזאת. שאני אומרת אותה שוב ושוב ושוב. ותוך כדי שאני אומרת, למרות שאני מתה מפחד... אני מרגישה סוג של שלווה מבפנים ואני לא מבינה איך אפשר להרגיש ככה במצב כזה. בסוף הם נכנסים, יורים בדלת, אני רואה מול העיניים עשרה מחבלים ומוציאים אותנו כל אחד בנפרד... ואותי לוקחים לעזה...

"אני זוכרת את השעות הראשונות שהגעתי לשם. וכל הזמן חשבתי: למה זה מגיע לי? וחשבתי על הרבה דברים... הראש שלי התפוצץ, ואז אמרתי לעצמי שאני צריכה לחשוב בדרך אחרת. ואני בן־אדם מאמין. אם אלוהים שלח אותי למקום הזה, זה בגלל שאני אמורה להיות שם, והשאלה היא למה?

"אני זוכרת שראיתי חטוף אחד ששוכב שעות ולא מצליח לפתוח את העיניים. הוא לא רוצה להיות חלק מהמציאות הזאת. וראיתי חטופה, בחורה צעירה שבוכה ולא יודעת מה קרה למשפחה שלה. כל המשפחה הייתה בקיבוץ... ובאותו רגע נזכרתי במשאלה האחרונה שהייתה לי. אמרתי: אלוהים, תן לי הזדמנות אחרונה לעשות משהו אחד משמעותי בחיים. ואני מבינה שאני נמצאת בתוך הגיהינום אבל אני מבינה גם שזכיתי בהזדמנות לנסות לעזור לחטופים שהיו איתי, ואין דבר יותר חשוב מזה.

"מהרגע הזה שאני מחליטה שזה מה שאני רוצה לעשות שם, אני פשוט שמה את הבעיות שלי בצד, ומחליטה לקחת את האחריות הזאת, אני פתאום מרגישה בן־אדם אחר. אני מרגישה חזקה, מרגישה שיש לי ביטחון, אני לא מבינה איך בן־אדם כל כך פחדן יכול להרגיש ככה..."

לעשות את הדבר הנכון

"הגענו למקום אפל. מקום חשוך וחנוק. שלפעמים אתה צריך למצוא תנוחה מתאימה כדי לנשום בצורה טובה יותר. הכול שם מלא טחב, מלא עובש, אין לך אור יום. אתה כל היום מתגרד מכינים ופשפשים. ואני זוכרת שראיתי הרבה מאוד מראות קשים של חטופים שלצערי כבר לא בחיים. וכל הזמן שאלתי את עצמי אם אני עדיין בן־אדם מאמין אחרי כל מה שאני רואה וחווה שם? וזה סוג של מלחמה. עד שיום אחד פשוט שחררתי ואמרתי: אלוהים, יהיה מה שיהיה, אני אחיה, אני אמות, בזמן הזה אני אנסה לעשות את המקסימום שלי במקום הזה..."

ינון מגל: "שילמת על זה מחיר שנתת מעצמך לאחרים?"

ספיר כהן: "קודם כול אני חושבת שהרווחתי מזה המון. הרווחתי מזה את כל הביטחון שהיה לי. זה בגלל הרצון לעזור להם. אין לי ספק. ויש גם מצבים... אני זוכרת שהיו כמה ימים מאוד קשים מבחינת האוכל. ובאחד הימים קיבלתי פיתה מהמחבל, והחטופים האחרים לא קיבלו והם גם לא ידעו שקיבלתי. וחשבתי מה אני אמורה לעשות. חשבתי, אבל אם מחר לא יהיה אוכל, מה אני אמורה לעשות, לאכול חצי ולהשאיר חצי למחר?

"ועלו לי הרבה מחשבות בראש, של איזה בן־אדם אני אם אני בוחרת לאכול את הכול לבד. והאם אני אוכל לחיות עם הבן־אדם הזה? ואני זוכרת שאחרי כל המחשבות האלה, אמרתי לעצמי, פשוט תעשי את הדבר הנכון וכל השאר בידי שמיים, יהיה מה שיהיה. והחלטתי לחלוק את זה. ובאמת נשארתי רעבה. אבל מה שקרה באותו שבוע מבחינתי היה נס מאוד גדול.

"השומרים ששמרו על החדר אוכל, החליטו שהם כבר לא צריכים לשמור שם. ועשינו תורניות של גניבת פיתות. אז בסוף קיבלנו הרבה יותר אוכל ממה שיה לפני כן. והדבר הזה חרוט לי בראש בגלל שאני חושבת שבזכות מקרים כאלה הגעתי לדרך חיים חדשה. שבדרך חיים הזאת אני מבינה שלא כל דבר שנמצא אצלי הוא שלי. ואולי הפיתה הזאת הייתה אצלי אבל אולי אלוהים סמך עליי שאני אדע מה לעשות איתה.

"וזה גם פוגש אותנו בחיים, אתה כל הזמן מתרכז בעצמך ומשיג עוד הישג ועוד הישג אבל מתי אתה עוצר וחושב: מה אני יכול לעשות עם כל הטוב הזה שקיבלתי, איך אני יכול גם לחלק אותו...

"אני יכולה להגיד שלפני 7 באוקטובר לא דיברתי מול קהל, גם לא הייתה לי את היכולת הזאת, ומה שאני מרגישה עכשיו זה פשוט שהנשמה שלי יוצאת ומדברת ולא אני. אז ככה אני מרגישה".

בשכר נשים צדקניות

סיום דבריה של ספיר בריאיון טבועים בחותם הפתיחה, בתיאור המהפך האישיותי שאותו חוותה בשבי.

ינון מגל: "יש איזה לקח גדול שלמדת מהשיעור הזה בחיים שלך?"

ספיר כהן: "לצאת מהבועה. זה הלקח הכי גדול. אני חושבת שבזכות דרך החיים החדשה הזאת, אני כבר לא מרגישה את החרדות שהרגשתי. להסתכל תמיד מסביבי, איך אני יכולה להשפיע, לשנות. איך אני יכולה לעזור..."

דבריה של ספיר הזכירו לי את הדברים עליהם היה חוזר שוב ושוב מו"ר הרב אלישע וישליצקי זצ"ל, בתיאור גבורתן של נשות ישראל במצרים, שהפיחו תקווה בגברים ולא התייאשו מלהמשיך להביא חיים לעולם, גם בתנאים הנוראיים ביותר, בצל ההשמדה:

"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה יא, ב). – על איזו צדיקות מדובר?... ממשיכה הגמרא ומתארת לנו מה היו עושות אותן נשים צדקניות..." (הגמרא כאמור מתארת כיצד גרמו הנשים לגברים להתעודד ולהמשיך להוליד, למרות עבודת הפרך והסבל הנורא), "...מכאן רואים, שהמידה הזאת של 'נשים צדקניות' באה לידי ביטוי בנאמנות לתוכנית האלוקית ובנכונות לא להרים ידיים ולא לעמוד חסרי אונים. הנשים לא מתייאשות אלא עושות מה שביכולתן לעשות והקב"ה משלים משאלות ליבן לטובה..." (כדבר אלישע, שמות, עמ' 18).

כבת נאמנה למורשת גיבורות העל של עם ישראל לדורותיו, הצליחה ספיר, בצדקותה, לצאת מהבועה ולהוציא את כולנו יחד איתה. בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, ושבכל דור ודור, נגאלו ישראל.