בבואי לכתוב על העסקה שנכון לכתיבת שורות אלה, לקראת אישורים סופיים, אני נרעד ונחרד מהמחשבה לגשת לעניין. מורכבות כל כך גדולה ורכבת הרים של רגשות צפה בכולנו. ודווקא בגלל זה לא יכול לשתוק. שני צדדים לא פשוטים יש לסיפור, בכל צד קשיים לא פשוטים ולבבות קרועים בעם.
זעקות משפחות חטופים. זעקות משפחות שכולות. זעקות אזרחים. זעקות לוחמים. אין כאן מנצחים ומפסידים. כולנו עם כאוב ומוכה. שנה ושלושה חודשים קשים מאוד לאומה.
כל אחד מאיתנו מיד נדרש לבחור עמדה, מה אתה - בעד או נגד. חיים או מוות. וכולנו ניזונים מהתקשורת ומהמדיה החברתית, שרק מזינות את מה שאנחנו חושבים גם ככה ומהנדסות לנו תודעה. ברשתות החברתיות כל אחד מקבל באלגוריתם תוכן שמתאים למה שהוא מתחבר אליו. וכך איש לא פוגש באחר.
כן חשובה פה הבנה של הסיטואציה וגיבוש עמדה מסוימת. הדאגות של כולנו למצב, הן של החטופים, הן למחיר הדמים של העסקה וההשלכות על העתיד הלא רחוק, כולן ראויות לשבח ומראות את העם המדהים שלנו. "כל עם ישראל ערבים זה לזה".
אך דווקא את הערבות המדהימה הזו אנו נדרשים לנתב לדיבור עם האחר והתחברות לדאגותיו. מתנגדי העסקה לא מעוניינים להפקיר את החטופים, תומכיה אינם פציפיסטים רפי ידיים. השיעור שקיבלנו בשבעה באוקטובר הוא שאנו חיים כאן יחד, בחברה מגוונת. האויב אינו מבחין בין תומך רפורמה משפטית המייחל לשינויים בבג"ץ, לבין מתנגד המהפכה המשפטית שרואה בה פגיעה בדמוקרטיה.
במציאות קשה זו נוגעות בי מילות השיר:
"בגוף עייף מכישלונות
בלב שבור לחתיכות
נחכה לך שתקבל פנינו
לך קראנו בלילות
ועוד נצעק ברחובות
רחם עלינו אבא, הושיענו"
במהרה ובכמה שפחות ייסורים, אמן.
הכותב הוא בוגר ישיבת הסדר ולוחם במילואים