אורית סטרוק
אורית סטרוקצילום: Yonatan Sindel/Flash90

כמה הייתי שמחה להצביע בעד שובם של החטופות והחטופים שלנו גם בעסקה הנוכחית, בודאי עכשיו, אחרי שהכרתי כמעט את כולם דרך המפגשים עם משפחותיהם, אחרי שהתפללתי עליהם כל כך הרבה, אחרי זמן רב כל כך שהם סובלים ומתענים שם, ואנחנו מתענים יחד אתם כאן, וכשברור לי שאתרגש ואדמע יחד עם כל אחד מהם שישוב מן התופת – כמה הייתי שמחה להצביע בעד.

אבל אין שום סיכוי שאנחנו מצביעים בעד העסקה המופקרת והמפקירה הזו, עסקה שהמבנה ותפיסת-ההפעלה שלה היו חמורים כבר ברגע הורתה והגייתה, אי-אז בחודש אייר, בעיצומו של אמברגו הנשק הביידני נגדנו, כשרק התחלנו להיכנס לרפיח בניגוד לעמדת הממשל האמריקאי, בימים בהם ראש הממשלה נאלץ לומר ש"אם צריך – נילחם בציפורניים", הרבה-הרבה לפני ההרס הנרחב ברצועת עזה, לפני חיסול בכירי חמאס וחיזבאללה, לפני שלל ההצלחות בלבנון כולל הפסקת-האש שפרקה את הקשר הלבנוני-עזתי, לפני הפגיעה המשמעותית באיראן, והמהפך בסוריה.

כמובן שקידומה של אותה עסקה, באותם מחירים מופקעים, במצב של היום – חמור פי כמה וכמה. את נזקיה האיומים של העסקה לקחתי על עצמי להנכיח כבר ביום ראשון האחרון (וכן, לקחתי בחשבון את ההתקפות של תופי התם-תם נגדי), קודם כל כדי שכל אחד משרי הממשלה שידרש להצביע עליה – יאלץ לשקול בכובד ראש את מחירה ותוצאותיה, ולא יוכל להסתפק באיזכור חשיבותה של מצוות פדיון שבויים (והיא אכן חשובה מאד, אבל לא כך צריך לבצע אותה).

את הכל כבר אמרתי וכתבתי בראשית השבוע, ועכשיו אסכם ואכתוב רק זאת: העסקה הזו סותרת לחלוטין את מטרות המלחמה עליהן החלטנו, ובשמן שלחנו מאות אלפי חיילים אל קרבות מהם חלקם לא שבו, ואפילו מהסיבה הזו בלבד היא משוללת כל מנדט מוסרי: במקום להשמיד את החמאס – היא משקמת אותו. במקום להסיר את האיום של עזה על ישראל – היא משיבה ומעצימה את האיום הזה. במקום לייצר תנאים להשבת החטופים – היא מפקירה את רובם. ובמקום לייצב את המצב הבטחוני ביו"ש – היא מערערת ומסכנת אותו, ואת כל מי שחי או נוסע באזור הרגיש הזה.

העסקה סותרת את כל הרציונל של מלחמת-הקיום הזו שלנו, חמור מכך: היא תואמת ומחזקת את רציונל-המלחמה של אויבינו, לפיו פיגועי-המיקוח הם קלף-מנצח באמצעותו ניתן להכניע אותנו, וממילא היא גם מייצרת את פיגועי-המיקוח הבאים. היד שתצביע בעד העסקה הזו – תצביע גם בעד כל אלה.

בימים האחרונים אני שומעת בכאב את זעקות השבר והזעם של מתנגדי העסקה, את העלבון העמוק שלהם על הפניית-העורף הזו, את תחושותיהם הקשות ואת חרדתם האמתית והמוצדקת מפני התוצאות העקובות-מדם. "אין לכם מנדט להיכנע לחמאס" הם זועקים, וליבי זועק ודומע אתם. "תודה לכם שבאתם למחות" – אני אומרת להם "תודה שיצאתם להביע את עוצמת הכאב, ולהנכיח בראש חוצות את המחיר הנורא, המחיר שמהנדסי-התודעה מנסים להשתיק". המחאה מוצדקת, חשובה וחיונית, והלואי שהיה בכוחה למנוע לחלוטין את העסקה. הלואי שהיה בכוחנו-אנו למנוע אותה לחלוטין. לדאבוני, לא זה המצב בשלב הזה אליו הגענו.

"נכון, קשה לראות תרחיש פוליטי שיוצא משהו טוב מהפלת הממשלה, אבל יש דברים שפשוט אי אפשר להיות חלק מהם" – כתב לי השבוע אדם אהוב, יקר וחכם – "פרישה שלכם לא תעצור את העסקה, אבל כן תצרוב את מחיר הכניעה, ותלמד שיש קווים אדומים שלא עוברים". ניתוח נכון ומדויק – חשבתי למקרא הדברים, ועדין חובה עלי, כשרה בממשלה, כמי ששלחה את אותם מאות אלפי חיילים להילחם, חובה עלי לבדוק האם יש בכוחי, ובכוחנו, להחזיר את הממשלה, ואת המדינה, חזרה למסלול הנכון, מסלול הנאמנות למטרות המלחמה והחתירה הנחושה והנבונה להשגתן, למרות הסטיה החדה מהדרך? אם יש אפשרות כזו, חובה עלינו לממש אותה.

חובה עלינו להתמודד עם השאלה: מה עושים מהרגע שעסקת-הכניעה המחפירה הזו מתקבלת ע"י הממשלה, אותה ממשלה שהחליטה על מטרות המלחמה ועכשיו מפנה להן עורף, אותה ממשלה שאנחנו חברים ושותפים בה? מה תפקידנו בצומת קשה וגורלית שכזו? והתשובה נעוצה בשאלה: האם זו צומת אל-חזור, והנפילה הקשה הזו מובילה להמשך-הידרדרות, כשכוח-האינרציה לא יאפשר חזרה אל מטרות המלחמה, ורק ירחיק אותנו מהן עוד ועוד? או שמהצומת הזו ניתן גם, במאמץ לאומי גדול, לחזור ולהסתער אל מטרות המלחמה: השמדת חמאס בעזה, הסרת כל איום ממנה כלפי ישראל, והשבת כל החטופים כולם – וכל זה בכלים אחרים ובהתנהלות אחרת מכפי שהיה עד עכשיו, תוך ניצול כל היתרונות של ממשל חדש: ללא אמברגו, ללא מגבלות על אופן הפעלת הכח, ללא האילוץ להעביר סיוע הומניטארי לידי החמאס, ללא "דונט" כמו שאמר הנשיא המיועד טראמפ, עם תכניות צבאיות אחרות, ועם סדרת-לחצים על החמאס שלא התאפשרו עד עכשיו? אם יש אפשרות כזו, חובה עלינו, פשוט חובה, למצות אותה, ולוודא שאכן אנחנו עולים בוודאות מחדש על המסלול הזה, המסלול אל הנצחון.

"וילך איש מבית לוי ויקח את-בת-לוי" – בפירושו לפסוק זה מפגיש אותנו רש"י עם הכאב הנורא והיאוש העמוק בו היו שרויים בני ישראל לנוכח גזירות פרעה, ועם דמותה האחראית של מרים, שדרשה מאביה, גם בתוך מציאות בה נראה שאין טעם ובלתי-אפשרי כמעט ללדת ילדים שסופם להיות מושלכים ליאור - לא לשקוע ביאוש הזה: "ויקח את בת לוי – פרוש היה ממנה מפני גזירת פרעה, וחזר ולקחה, וזהו "וילך" – שהלך בעצת בתו, שאמרה לו: גזרתך קשה משל פרעה, אם פרעה גזר על הזכרים, ואתה גם כן על הנקבות, והחזירה ועשה בה ליקוחים שניים" – גזירת פרעה האיומה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" אינה פוטרת אותך מהחובה להמשך ולבנות את בית ישראל – אומרת מרים לאביה.

אם יש סיכוי להמשיך הלאה – עליך למצות אותו, ואין אתה רשאי להשתמט ממנו. עמרם משתכנע מהגישה האחראית של בתו, עושה "יו-טרן", וחוזר ולוקח את יוכבד אחרי שכבר פרש ממנה. את התוצאה של סיבוב-הפרסה הזה כולנו מכירים: מהדרישה התקיפה הזו של מרים נולד, כידוע, מושיען של ישראל.

זה המאמץ בו אנחנו ממוקדים בימים האחרונים. המאמץ לבצע "יו-טרן", סיבוב פרסה, ולהחזיר את מדינת ישראל למסלול הנכון, המסלול אליו התחייבנו. זה לא פשוט, זה מחייב סדרה של כלים והחלטות שעלינו לקבל מראש הממשלה, ואין לנו שום כוונה לקבל הבטחות ריקות מתוכן, להקל ראש במרכיבים הנדרשים לצורך המהלך הזה, או לחפף ולמרוח ולצאת סתם כך בהכרזות שאין מאחוריהן אפשרות אמתית, ריאלית, לביצוע התפנית הזו.

לא קל, אבל כן אפשרי, ואת האפשרות הזו נעשה מאמץ גדול למצות עד תום. ונעשה זאת ביושר, ברצינות, בתשומת לב לפרטים, באחריות לעתידה של המלחמה ושל המדינה, וגם לחטופים שנשארו מאחור. לא נעשה הנחות, לא לראש הממשלה וגם לא לעצמנו. הלואי הלואי שנצליח.

ואם לא? אם לא אז נחזור לעצה של הצבת קווים אדומים, שגם הם חיוניים בהיסטוריה רבת-המעידות של מנהיגי מדינת ישראל.