ישנה נטיה לחשוב שבני אדם היו הכי רוצים לשבת ולנוח. התלמיד מחכה לסיום הלימודים ולשיעור החופשי, המבוגרים מחכים לסיום יום העבודה ולפרישה לפנסיה.
אבל דווקא אותם אלה שפרשו לגמלאות, מהר מאוד מחפשים תעסוקה למלא את היום-יום במשימות ועיסוקים, כי השעמום וחוסר המעש הוא הדבר שממנו אנו חוששים מכל. והאמת היא שגם לא מעט מהתלמידים מבואסים אם חופשת הקיץ עברה בסתם בטלה, ולא נוצלה היטב.
כי הטבע האנושי שואף ללמוד, להתקדם, להתפתח, גם במחיר הקושי והאתגר שבדבר. אדם אוהב להתאמץ. וככל שהאתגר והקושי גדול יותר – כך ההתפתחות וההתקדמות שווה יותר.
לפעמים נדמה לנו שאם ישנה מצוה שאנו מתקשים לעשותה, אם נוריד את רף המאמץ במצווה למינימום ההלכתי – ההקלה שבקיום המצווה תפתור את הבעיה. ואילו אם "נחמיר" ונקיים את המצווה במסירות ובהשקעה – יקשה עלינו לעשות את המצווה, עד כדי הימנעות מקיום המצווה חלילה.
יש היגיון מסוים במחשבה הזו, יש מקום להדרגתיות וזהירות ממצב של "תפסת מרובה לא תפסת", אבל לעיתים דוקא המאמץ במצוה הופך אותה ליותר "קלה", ושהיא תיעשה בלי תחושת כבדות, אלא להיפך בחשק ובשמחה כיאה למצות ה'. אני חושב שאחת המצוות שהכי ממחישה את זה היא מצוות שבת.
במסגרת שיעורים על מסירות נפש במצוות, יצא לי לשאול קבוצות נוער: אילו מצוות נתפסות כמצוות "קשות" בעיניהם? חלקם אמרו תפילה, חלקם אמרו שמירה מלשון הרע וכדומה. אבל משום מה הם לא אמרו את מצות שבת. כששאלתי אותם למה הם לא אמרו את מצות שבת, שכרוכה בהרבה הכנה וטרחה, ובכלל יש בה ניתוק מהנוחות הטכנולוגית שקיימת ביום חול – הם ענו: 'מה זאת אומרת? שבת זו המצווה הכי קלה, יש בה קבלת שבת כיפית עם שירים, סעודות שבת משפחתיות, אווירה מיוחדת ונחת'.
דווקא זה שבמצוות השבת יש מצד אחד כל כך הרבה סייגים והרחקות, כמו גזירת מוקצה, ואיסורי דרבנן שנועדו להרחיק ממלאכה ומן הדומה למלאכה – ומן הצד השני הוספות כמו סעודות השבת, עונג שבת וכבוד שבת, קריאת בתורה, הוספות בתפילות, שיעורי תורה – הם אלה שהפכו את השבת למיוחדת ומשמעותית, אהובה וקל לקיום.
לצערנו היו גישות ונסיונות של כל מיני, להקל במצות השבת, מתוך ההנחה שאם השבת תהיה קלה יותר ישמרו אותה יותר. אבל זה דווקא הוביל שיום השבת נהיה כמעט כמו עוד יום חול, ואז עומד האדם ושואל את עצמו 'אז בשביל מה לעשות מצוה זו בכלל'? כיון שאין כבר שום משמעות ואין המצווה מורגשת. (כמובן שגם להחמיר סתם מעבר להלכה – אין בזה מצוה או מעלה, המדובר כאן הוא קיום איכותי ומושקע בתוך מסגרת ההלכה).
וכבר כתב הרמב"ן בפירושו לתורה שאם היינו חלילה בלי תקנות חכמים במצות השבת, היה נוצר מצב בו אדם בשבת יתעסק "כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו ביום טוב ויהיה השוּק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשולחנים על שלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן" (רמב"ן ויקרא פרק כג פסוק כד לגבי יו"ט ושבת). בקיצור, השבת היתה נהיית עוד יום חול, כפי שמסיים הרמב"ן.
דוגמה נוספת שממחישה רעיון זה, היא מצות תלמוד תורה. לצערנו לא חזון נפרץ הוא שישנם תלמידים בעלי יכולת לימוד גבוהה, עושים בגרות רצינית במקצועות המדעים וכדומה, אבל כשמגיעים ללימוד גמרא הם מתקשים ואף נמנעים מלימוד זה. וזאת למרות שהלימוד לבגרות בגמרא הינו יחסית ברמה נמוכה, עשרים דף לשנה, כאשר בחלק מהמקומות מנסים להקל ולהוריד מהקושי כמו בלי פירוש התוספות, או פחות דפים, אך הקוּלות האלה לא מועילות כל כך.
מצד שני בישיבות הגבוהות ישנים בחורים (ולפעמים אף אותם נערים שהתקשו בגמרא בישיבה התיכונית), אשר לומדים לימודי גמרא ברמה גבוהה, במשך שעות ארוכות מהבוקר עד שעות מאוחרות בלילה, עם שיעורי עיון מתקדמים, מעמיקים בסוגיות, ומרחיבים את הלימוד עם עוד ועוד מפרשים.
איך אפשר להסביר את הפער הזה? הרי הקושי בלימוד בישיבות שלאחר התיכון הוא הרבה יותר גבוה? אז נכון שבישיבות הלימוד נעשה מתוך בחירה ורצון, ויש בישיבות אווירה אחרת שלא תמיד קיימת בישיבה התיכונית, אבל ישנו הבדל משמעותי נוסף והוא שדוקא בגלל שבישיבות הלימוד הוא ברמה גבוהה וקשה, התלמיד יוצא מהלימוד עם הבנות עמוקות בתורה ולכן הוא מוכן להשקיע את עצמו בלימוד ולומד אף מעבר. לעומת זאת אל מול הלימוד הקל שבישיבה התיכונית עומדת השאלה 'אז בשביל מה לעשות את זה'? אם בסוף יוצאים עם הבנה נמוכה יחסית בסוגיה ובלא הספק משמעותי של דפים?
אותו דבר בעולם החינוך. לפעמים נדמה לנו שאם קשה לילד עם מצות התפילה, אם נקל לו את קיום המצווה, זה יגרום לו להתפלל, כמו להקל בזמן התפילה או שיתפלל רק את הקטעים המרכזיים. מה שלעיתים מתברר כלא כל כך עוזר.
נתקלתי בעבר בתלמיד עם קשיי תפילה, שסיפר לי שלמרות שקשה לו להתפלל תפילה רגילה של שבת, דוקא כן קל לו להתפלל את תפילות שבת במסגרת התנדבות בבית חולים בליל שבת בהם הם שרים ורוקדים יחד עם המטופלים. זאת למרות (או יותר נכון בגלל) הקושי המוסף שיש לתפילה שלוקחת יותר זמן, ודורשת יותר השקעה.
יסוד זה מלמד מרן הרב קוק מבאר זאת בספר "עין איה" ביחס ללימוד תורה לתלמידים צעירים (שבת פ"ב קא): "על כן נואלו מאד אותם שרוצים לעשות את כל מדריגות הלימודים גם כן לתלמידים הצעירים והמתחילים בערך של שעשועים. לא באופן כזה תבוא חכמה בלב עיר פרא האדם בהולדו, רק חכמה שלמדתי באף – היא שעמדה לי".
אם נרצה ליישם רעיון זה למשל ביחס לקושי במצוות התפילה, ניתן לנסות דוקא להגיע מוקדם יותר לתפילה ולהכין את הלב כמו שכתוב: "תכין ליבם תקשיב אזנך" (תהלים י יז), או ללמוד לימוד יומי קצר על התפילה ולהאט קצת את קצב התפילה על מנת לכוון במילים – כל השקעה שכזו תעזור להפוך את התפילה למשמעותית יותר, כזו שמרגישים בה התרוממות רוח, רגעי קסם שבשבילם שווה כל היום – וכתוצאה מכך – קלה יותר.
אם חושבים על זה, יש לזה עוד דוגמה אצל כלל ישראל, שהרי גם עם ישראל שומר ברובו ככולו דווקא את המצות הקשות ביותר, כמו צום יום כיפור, וברית מילה (וניתן להוסיף גם את פסח), למרות הקושי היחסי שבמצוות אלה.
ככל שננסה יותר לחמוק מהמצווה היא גם תחמוק מאיתנו, דווקא הישרת המבט ומוכנות לשאת בעול, מביאה אותנו לגלות את הנועם שבמצווה, והמצווה משאירה עלינו חותם. "כאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ".
לתגובות ויצירת קשר לשיעורים