
הטענות המושמעות נגד העסקה הן כבדות משקל והחששות ממנה מאוד מציאותיות.
בשיח הציבורי סביב העסקה אני מציע לכולנו לצאת מנקודת הנחה שכולנו רוצים לראות את כל החטופים חזרה בבית הכי מהר שאפשר וכולנו רוצים לנצח את החמאס ולמגר את שלטונו בעזה.
החשש מהמוני מחבלים עם דם על הידיים שישוחררו הוא חשש אמיתי וההיסטוריה הוכיחה שיש מהם שחזרו למעגל הטרור ורצחו ישראלים רבים (ובראשם סינוואר ימ"ש).
החשש שהעסקה הזו תחזיר הביתה רק כשליש מהחטופים הוא חשש כבד, בטח אל מול הקריאות לחזור בכל מקרה ללחימה לאחר השלמת השלב הראשון.
אין ישראלי שבכל מאודו לא היה רוצה "לנצל את הסיטואציה" ולחסל אחת ולתמיד ובאופן סופי את החמאס. אין מי שלא מבין את החשיבות בחיסול של אויב שהעז להרים את ידו עלינו ולעולל לנו את מה שהחמאס עולל ב 7/10. מאות מחיילינו מסרו את נפשם ואלפים חזרו פצועי גוף ונפש מהקרבות עבור המטרה הזו.
ועדיין אני סבור שכדי להחזיר הביתה 98 אזרחים וחיילים ישראלים, יש לקבל את העסקה למרות החששות הכבדים.
מעבר לחובה הבסיסית והברורה שלנו לעשות כל שניתן כדי להחזיר את החטופים הביתה, נראה לי כי אחדות העם שלנו תלויה בכך ומשכך גם בטחונו. מהמלחמה למדנו שגם כאשר האויב תופס אותנו לא מוכנים אנו יכולים לו ומנצחים. הסיכון הגדול ביותר על מדינת ישראל הוא התפוררות האחדות בינינו.
בלי חזרת *כל החטופים* הביתה לא נוכל אפילו להתחיל את תהליך איחוי ואיחוד החברה הכה משוסעת ומפולגת שלנו. מרבית אזרחי ישראל תומכים בעסקה להחזרת החטופים (כ 70% ע"פ הסקרים) והמנעות מעסקה תתפס בעיניהם כהפקרת החטופים למוות בשבי החמאס.
המחשבה כי קיים סוג של "ניצחון מוחלט" בטווח הזמן הקרוב, ניצחון מוחלט כזה שיגרום לחמאס להתחנן להפסקת אש ולהתחנן להחזיר לנו את החטופים בחיים, היא נחלת מעטים בלבד הן בממשלה והן בדרג הבטחוני.
המחשבה כי ממשל טראמפ יאפשר לנו לעצור באופן מוחלט את העברת הסיוע ההומניטארי לעזה, יספק לנו את כל התחמושת שכל כך חסרה לנו ויעודד אותנו לעבור לשיטת לחימה שונה בתכלית (מצור והשמדה) הולכת ומסתברת כתקוות שווא. מכל מה שמתפרסם עד כה יתכן אף שהמצב הפוך בתכלית. התנהגותו של ראש הממשלה נתניהו מעידה כי כנראה הוא כבר יודע בהקשר זה משהו שאנחנו עדיין לא. כך או כך, גם אם כל התקוות הנ"ל יתגשמו, חטופים חיים זה לא יחזיר הביתה.
הנקודה הקשה ביותר בעיני היא רצחנותם הפוטנציאלית של המחבלים שישוחררו בעסקה והיא קשורה בעיני גם לרצון העז המשותף לכולנו למגר את החמאס ולמגר את הטרור.
לדאבון הלב, למרות שהעם היהודי הוא עם רודף ושוחר שלום, נגזר עלינו לחיות על חרבנו. לנצח יהיו מי שירצו להשמידנו. לנצח נהיה חייבים להיות המדינה החזקה באיזור.
המחשבה שיש רצף פעולות שניתן לבצע בעת הזו ויביאו "ניצחון מוחלט" ובעקבותיו שקט לדורות היא יותר בגדר משאלת לב מאשר מציאות בטחונית ("ניתן לבצע" - מגוון שיקולים ואילוצים שלא ארחיב עליהם כעת).
היכולת שלנו להמשיך לחיות במדינת ישראל בביטחון וברווחה תלויה אך ורק בנחישות שלנו להלחם באויבים שלנו תוך יישום הלקחים החשובים שלמדנו במחיר כה כואב ב 7/10. עלינו לוודא שתמו הימים בהם אויביינו בונים את כוחם ומתעצמים ואנו מבליגים. עלינו לוודא כי תמו הימים בהם הסכמים שנחתתמו מופרים ואנו שותקים. עלינו לוודא כי תמו הימים בהם אנו מחכים שכלי הנשק של האויב יחלידו. מעתה ואילך עלינו לפעול ביוזמה ובנחישות, להרוג ולהשמיד כל איום המתהווה נגדנו. החל מהתארגנות של טרוריסט בודד במחנה פליטים שמנסה להשיג אקדח ועד מאמצים מדינתיים להשגת נשק להשמדה המונית.
98 אזרחיות ואזרחים, חיילות וחיילים ישראליים נמצאים בשבי החמאס בתנאים נוראיים ובסכנת חיים מיידת בכל רגע. המחויבות שלנו כלפיהם אין סופית.
הם יחזרו הביתה רק בעסקה.
ההישגים של צה"ל ושאר גופי הביטחון במלחמה הזו פנומינאליים. לא בכדי רבים רואים בהם ניסים גלויים ממש. את ההישגים האלה, שהושגו בגבורתם ודמם של לוחמינו עלינו לנצל כדי להחזיר את אחיותינו ואחינו הביתה.
המלחמה לא הסתיימה.
המלחמה באויבינו תמשך ותוצאותיה תלויות בנחישות שלנו להלחם תחת מדיניות שונה מזו שהיתה נהוגה בעשרות השנים האחרונות.
למרות החששות המוצדקים והטענות כבדות המשקל - כן לעסקה.