עסקה לשחרור חטופים
הקדמה: מתוך ראיה של התורה הגואלת שהיא זו שמנחה אותי בקריאת המציאות, אני תומך באופן נחרץ בעסקה המתגבשת, על אף מגרעותיה.
אין כל איסור בעסקה: מלך רשאי להוציא את העם למלחמת רשות, הגם שיהרגו בה חיילים רבים.
על כן לממשלה בישראל מותר להסכים לעסקה, אף שיש בכך סיכון למלחמה בה יהרגו רבים חס וחלילה.
פדיון שבויים: הכלל העולה מתוך דיני פדיון שבויים הוא שהפדיון נדחה כאשר קיים חשש לשלום הציבור או אף לשלום יחידים שכדאי יהיה לשבות אותם אם יוודע שהיהודים מוכנים לפדות במחיר גבוה.
בשאלה שלפנינו, הרצון של החמאס לפגוע בנו ברצח או בנטילת שבויים הוא באותה מידה בדיוק בין אם תהיה עסקה ובין אן לאו.
הרצון של המחבלים ימח שמם וזכרם הוא שווה ונכון ומוסכם גם על אלו שעדיין משוחררים בעזה, וגם על השבויים שנשחרר.
המצב השתנה: עד לפני מספר חודשים תמכתי בהמשך הלחימה ובמיטוט החמאס והחיזבאללה. כעת המצב השתנה. אנחנו מתבוססים בבוץ של עזה, ואין שם התקדמות של ממש, על אף העבודה החשובה שעושים שם כוחות צה"ל.
ברור שניצחנו: אף אחד אינו חולק על כך שישראל הכניסה לחמאס מכה ניצחת שספק אם הם יצליחו באמת להשתחרר ממנה. וגם אם כן, זה יקח להם זמן רב.
אין חולק על כך שעזה על כל שכונותיה והערים שבצידה פחות מאיימת, בתים רבים הרוסים לחלוטין, עיי חרבות. זה לא אותה עזה, החמאס אינו אותו חמאס.
תהלוכות ניצחון של החמאס חסרות משמעות. כל בר דעת מבין שהחמאס מחוסל ארגונית.
אנחנו: ואנחנו, כל יום נוסף מוכים יותר וחבולים יותר. אנחנו מדשדשים בעזה, וחבולים קשה מפאת אי המוכנות של הצבא למלחמה. מחמת משרד הביטחון שחשב לקנות שקט במחיר של הכלה, בגלל ראש ממשלה מבוגר ועייף, בגלל קונספציה חסרת אחריות. בגלל מודיעין כושל. ואין טעם להמשיך להתבוסס בחול העזתי, שאינו מוביל לשום מקום. ואין אנו חוטפים בגלל שהחמאס נלחם, אלא בעיקר משום שאנו עולים על מטעני נפץ, או נמצאים בבית שקורס!
אז למה להישאר כאשר אנו סופגים באופן תדיר עוד "הותר לפרסום"?
נוסף לכך, ואף עיקר:
אנחנו חייבים לשחרר את החטופים כדי להעלות מחדש את הרגשת הערבות ההדדית. הדאגה לשלום החטופים, והדאגה להם משותפת לכל חלקי העם! והרצון לעסקה נמצא בכל שדרות הציבור- ימני ושמאלני, דתי וחילוני, ותיק ועולה חדש.
אנחנו צריכים לשחרר את החטופים כדי לשמור על יחסים מדיניים טובים עם ארצות הברית, ועם מדינות אירופה.
המלחמה הבאה עלולה להיות בין אם ישוחררו כעת מחבלים ובין אם לאו. והאחדות בינינו היא זו שתאפשר לנו לנצח במלחמה הבאה.
אז קדימה, הבה נשחרר את החטופים בעסקה, נחזיר מעט את האמון של הציבור בממשלה, ונשחרר את החטופים מהמרתפים ומהעינויים, ואת משפחותיהם מהדאגה הנוראה, מאי הוודאות, מהחשש לשלום יקיריהם, מהשינה החטופה והקטועה, מהבכי הבלתי נשלט, ומהצער הנורא.