עסקת בלהות

החשש היחיד של האויב היה מפני מיטוט שלטונו, ושלטון מחודש של ישראל ברצועת עזה. אבל לזה היה לו קלף מנצח – חטופים.

לוחמים בעזה
לוחמים בעזהצילום: דובר צה"ל

מכל הדיונים על עסקת השבויים, מהבעד וגם מהנגד, אני מתרשם שהרבה אנשים לא מבינים את חומרת האירוע. זו לא עסקת שליט, שהיתה עסקה רעה אבל נקודתית.

זה הפסד מוחלט במלחמה. הרבה יותר גרוע ממלחמת יום הכיפורים, שאמנם הופתענו בה והוכינו קשות, אך סיימנו אותה בניצחון ברור ומוחץ.

כאן יש אויב אכזר שעשה מה ששום אויב לא עשה – כבש יישובים וערים וביצע טבח תרפ"ט כפול חמש עשרה ויותר. האויב הזה ידע את כוחו של צה"ל, וידע שיחטוף מכה קשה, ייהרגו לו הרבה אנשים, חלק מעזה יוחרב וכו'. הוא כבר היה בסרט הזה כמה פעמים. מן הסתם העריך שהפעם המכה תהיה קשה יותר, אבל גם לזה הוא היה מוכן.

החשש היחיד של האויב היה מפני מיטוט שלטונו, ושלטון מחודש של ישראל ברצועת עזה. אבל לזה היה לו קלף מנצח – חטופים. ברגע שיהיו בידיו חטופים, הוא יוכל ברגע שיחליט לסגור עסקה שתיתן לו כל מה שהוא רוצה. זה בדיוק מה שקורה עכשיו, וזה אומר שמדינת ישראל תפסיד תמיד לחמאס ולשאר ארגוני הטרור. חיזבאללה לומד, ואחרי שיתאושש יעשה אותו דבר בדיוק. קו ההגנה כידוע ייפרץ תמיד, ואם יצליח לחדור ולחטוף – הניצחון בידיו.

מעבר למציאות הנוראה של שחרור רוצחים מתועבים, של חילול השם והביזיון האיום, יש כאן איום קיומי על המדינה, שהוא אפילו לא עתידי, אלא קיים כבר בהווה. כי חמאס השאיר בידיו חטופים, שעכשיו הוא יודע בוודאות שהם הנשק שבעזרתו הוא חסין מהשמדה. שלטון חמאס לנצח.

הדרך היחידה לנצח היא לגרום לאויב להתחרט על שפתח במלחמה. במידה רבה זה המצב עם חיזבאללה, אבל בעזה המצב בדיוק הפוך. האויב קיבל תיאבון עצום. כדי לגרום לו להתחרט הדבר היחיד שצריך לעשות זה מה שהאויב מפחד מפניו. עם כל הנורא שבדבר, ה7/10 נתן לנו הזדמנות הסטורית לשנות מהיסוד את המצב בעזה. זו הזדמנות שלא תחזור. אם ההסכם היה כולל הישארות שלנו בצפון הרצועה – אולי היה לו מקום. זה עדיין היה הסכם איום ונורא, אבל יותר נסבל. למרבה האימה המצב הפוך בדיוק.

תוך ימים מחתימת ההסכם הדרום יחזור להיות מטווח בטילים, כי מה כבר יש לחמאס להפסיד? הוא כבר למד שאנחנו יכולים להסתגל לזה, ובעצם מתייחסים לזה כמו תופעת טבע שאין לנו שליטה עליה. תוך שנה-שנתיים הרצועה תשוקם לגמרי, בסיוע אירופי (ואמריקאי?) נדיב, ובבתי הספר ילמדו על הניצחון הגדול, ועל השאהיד סינוואר שבזכותו הושג הניצחון הזה. תוך זמן קצר האויב ינסה שוב, ילמד מטעויות, והפעם יכבוש גם את אזור המרכז. שוב חטופים וכו', וכל הסיפור מחדש, אם בכלל המדינה תשרוד. נשמע מופרך? תחשבו איך נשמע לכם כיבוש הדרום לפני ה7/10. נהיה מוכנים? אני לא חושב שמישהו מאמין בזה.

לא מדובר בתסריט אימה, מדובר במציאות אימה. נשגב מבינתי איך אפשר לתמוך בהסכם בכל מיני טענות, שבחלקן יש אפילו היגיון כשלעצמן. אם השורה התחתונה היא סכנה קיומית למדינה, איזה שיקול אפשר להעמיד מול זה? שחרור חטופים הוא דבר חשוב מאין כמוהו, אבל זה שיקול שאסור לתת לו מקום כשמדובר בקיום המדינה. חיי החיילים חשובים לא פחות מחיי החטופים, והם מסכנים אותם בדיוק בשביל המטרה הזו – קיום המדינה. כל הטענות על 'החוזה של המדינה כלפי החטופים', על 'החוב המוסרי', על 'ריפוי החברה הישראלית', 'חולה שנמצא לפנינו' וכו' הן חסרות כל ערך שהוא, כשמשמעותן היא ויתור דה-פקטו על יכולתה של מדינת ישראל להתקיים.

ומי שחושב שאני מגזים, שיחשוב שוב מה היתה תגובתו אם ב6/10 הייתי מתאר לו מה עומד לקרות ב7/10. ההבדל הוא רק שהפעם אנחנו כבר יודעים שזה יכול לקרות.