נסיגות ישראל מציר פילדלפי לאורך השנים הן הרבה יותר מאשר פרקים בהיסטוריה הביטחונית של המדינה; הן מייצגות שגיאות אסטרטגיות עם השלכות ארוכות טווח על הביטחון הלאומי.
במחקר שערכנו במרכז יכין, ביקשנו לבחון את השתלשלות האירועים בציר פילדלפי – החל מקום המדינה דרך הסכם השלום עם מצרים ב-1982 ועד לתוכנית ההתנתקות ב-2005 – ולהבין כיצד החלטות אסטרטגיות אלו עיצבו את המצב הביטחוני בגבול הדרומי של ישראל.
השפעות הנסיגות לאורך השנים
בסיום מלחמת השחרור, חרף המודעות לסכנות הקיימות, ישראל נסוגה מעזה ורפיח בעקבות לחץ אמריקאי. מחיר הנסיגה היה פריצת אינתיפאדת הפאדיון (בתחילה כיחידות מסתננים ולאחר מכן כארגון מסודר), והפיכת עזה לבסיס הטרור הגדול במזרח התיכון המסתייע בגדודי טרור פלסטיניים המכוונים, מחומשים, וממומנים ע"י ממשלת מצרים. אלו אשר הביאו למאות נרצחים בשנים 1951-1956, ובעקבות זאת הובילו את ישראל לצאת למבצע 'חץ שחור' ולאחריו למבצע 'קדש'.
במבצע סיני נכבשה בשנית רצועת עזה – הפעם דוד בן גוריון נשבע שלא לוותר עליה בקלות, ויצא למערכה מדינית בת שישה חודשים ויותר, בניסיון לשמרה כחלק ממדינת ישראל. גם בעורף נרשם קונצנזוס חוצה-מפלגות שקרא לסיפוח רצועת עזה ושארם-א-שייח. אך בדומה למלחמת העצמאות, גם עתה נאלצה ישראל לסגת מהרצועה בשנית הפעם בשל איום סובייטי (בהשמדה) ולחץ אמריקאי (בחרם). העשור לאחר הנסיגה נוצל על ידי מצרים להפוך את עזה לבסיס אמל"ח ענק ולמרכזו של צבא שוקיירי המצרי-פלסטיני, ולהיערך להשתמש ברצועה לביצוע פלישה נרחבת לישראל בעזרת חטיבותיה בשטחה.
מתקפת המנע הישראלית סימנה את הפעם השלישית בה ישראל מבצעת כיבוש של שטח הרצועה בתוך 18 שנה. תוכנית התיישבות וביטחון המאגפת את הרצועה מדרום בפתחת רפיח ומבתרת את צירי הטרור הוחלה למעשה החל מ-1968. התוכנית כללה הקמת עשרות נקודות התיישבות בחבל רפיח, בגוש קטיף, ובמספר מקטעים בתוך הרצועה על פי תכנית 'חמש האצבעות'. הרצועה אף שולבה בתוכנית המפעל הדרומי של בכיר וועדת ההתיישבות רענן ויץ, וזכתה לאישור ולהתלהבות מצד ישראל גלילי ויגאל אלון, ואף מוותיקי השומר הצעיר ומפ"ם יעקב חזן ומאיר יערי.
בשנת 1982, כחלק מהסכם השלום עם מצרים, נסוגה ישראל מחבל ימית והותירה את אזור ציר פילדלפי ללא נוכחות צבאית משמעותית. שליטת צה"ל בציר פילדלפי נותרה קריטית משך כל אותה העת הן בשל הקירבה הגאוגרפית של הרצועה לעורף הישראלי, והן בהיותה חוצץ צבאי משמעותי בודד בין קהיר ואשקלון. מה שכונה לעתים 'האצבע בסכר' התקשה לבלום את מבול האמל"ח שהחל משתלב ברדיקליזציה פוליטית של המרחב העזתי שהגיעה לשיאה עם חזרת הנהגת אש"ף תוניס לשטח הרצועה בקיץ 1994 בהסכמי אוסלו.
מאוחר יותר, ב-1994, העברת השליטה בציר לרשות הפלסטינית ולמצרים במסגרת הסכם קהיר הגבירה את הבעיות הביטחוניות. מנגנוני הפיקוח הפכו לרופפים, וגופי טרור החלו לנצל את המצב להעברת אמל”ח וציוד צבאי. לא רק שצה"ל איבד את היוזמה ועבר למגננה. אלא שכדברי תא"ל אמיר אביבי "לא עבר יום מנסיגה זו ומיד הפלסטינים בהנהגת ערפאת החלו לבנות תעשיית נשק בדגש על ייצור רקטות מאפס, מרגמות, טילים נגד טנקים ומנהרות תופת - תוך שבע שנים עזה עברה מתקופת האבן תרתי משמע לירי רקטות".
נקודת השבר עיקרית התרחשה ב-2005 עם תוכנית ההתנתקות. נסיגה מוחלטת של ישראל מהציר אפשרה לחמאס להשתלט עליו ולהפוך אותו לעורק חיים לוגיסטי. הציר הפך למוקד להברחות נשק מתקדם, טילים, חומרי נפץ וציוד צבאי.
מציאות ביטחונית משתנה
על פי המחקר שלנו, מאז 2005 הוברחו לעזה עשרות אלפי כלי נשק, מטולי RPG ומאות טונות של חומרי נפץ. תשתיות אלה שימשו את חמאס להקים מערך טרור מתקדם הכולל ייצור עצמי של טילים ארוכי טווח שמאיימים על ערי ישראל המרכזיות.
הציר אינו רק גבול פיזי. הוא משמש כחוליה מקשרת בין עזה לקהילת הטרור הבינלאומית. השליטה בו, או חוסר השליטה, משפיעה באופן ישיר על מאזן הכוחות בגזרה הדרומית.
לקחים מהעבר
לאורך השנים, בכירים במערכת הביטחון התריעו מפני ההשלכות של נסיגות אלה. שר הביטחון לשעבר משה דיין אמר בזמנו: “נסיגה מעזה לא תביא שקט – עזה תחזור להכות בלב ישראל.” למרות האזהרות, החלטות אלו התקבלו מבלי שנשקלו ההשלכות האסטרטגיות לטווח הארוך.
מה צריך לעשות?
במלחמת חרבות ברזל נכבש ציר פילדלפי בפעם הרביעית, לאחר שצה"ל כבש ונטש את הגבול הדרומי שלוש פעמים במשך שנות קיומה של מדינת ישראל.
מאז הגירוש מגוש קטיף והנסיגה מציר פילדלפי, מצרים היא האחראית הבלעדית על מעבר רפיח ושולטת בצד מעבר ארז ומעבר כרם שלום על יכולת הייבוא של רצועת עזה. מדיניותה כלפי ישראל עמומה ובלתי קוהרנטית. עמימות וחוסר עיקביות אלו מובנים היטב כשמנתחים את מיקומה המורכב של מצרים בעולם הערבי מאז הסכם השלום עם ישראל ואת האינטרסים שלה, כלפי פנים וחוץ.
כזכור באופן רשמי מ-1948 עד 1967 עזה היתה בסיס טרור מצרי. ניתן לומר למעשה, שמ-1994 ועד 2024 עזה היא בסיס הברחות ואמל"ח מצרי.
כשרואים את כמויות האמל"ח האדירות ואף את סוגיו השונים שנמצאו בעזה ואת קיומן של עשרות מנהרות ענק המחברות בין עזה למצרים, הסיפורים אודות השמדת מנהרות חמאס בידי מצרים שווים ערך לשוטרים הפלסטינים של ערפאת.
לפי דיווחים שונים של השב"כ, לאורך השנים המנהרות אפשרו להבריח לרצועת עזה כמויות אדירות של טילים שונים ואף את יציאתם של פעילי חמאס לאימונים באיראן לקראת מתקפת הפתע בשמחת תורה. קשה להאמין שפעילות ענפה זו נעשתה ללא ידיעת המצרים. יתירה מזו, מצרים רואה את מעבר רפיח כקלף בו ניתן להשתמש מול חמאס אף אם הדבר לא תואם את האינטרס הישראלי.
אשר על כן, אין לסמוך על מצרים, וכל שכן על גופים ערבים שונים, במתן שליטה על ציר פילדלפי ומעבר רפיח, שהרי הללו מעולם לא הוכיחו שרצונם לדאוג לביטחון ישראל, אלא בראש ובראשונה לאינטרסים המדיניים והצבאיים שלה.
עלינו ללמוד מניסיון העבר ולהתעקש על שליטה ישראלית, לכל הפחות בצירים פילדלפי ונצרים כדי לעגן ולשמר את הישגי המלחמה (שעלו במחיר כבד) וכדי למנוע התפתחות תאי טרור נוספים ברצועת עזה.
המפתח לביטחון ישראל
ציר פילדלפי, שהפך מסמל של תקווה לשלום לגבול המאיים על ביטחון ישראל, ממחיש את החשיבות של ניהול אסטרטגי נכון בגבולות המדינה. על מקבלי ההחלטות בישראל ללמוד מהעבר ולהבין שהשליטה בציר היא לא רק עניין טקטי, אלא גם מפתח להרתעה ביטחונית.
הדיון על עתידו של ציר פילדלפי צריך להיות חלק מרכזי מהשיח הביטחוני בישראל. צעדינו הבאים יקבעו אם נצליח לשמור על הביטחון הלאומי או נמשיך להתמודד עם ההשלכות של החלטות העבר.
“ציר פילדלפי אינו רק גבול", אנו כותבים במחקר, “אלא מרכיב אסטרטגי קריטי במערכת הביטחון של מדינת ישראל".
הכותב הוא חוקר מרכז יכין למחקרי אסטרטגיה