
רננה גרומשטיין הייתה באמצע מפקד בסניף בני עקיבא רעננה מרכז כשמסוק בלאק הוק שחור נחת ברחבת יד לבנים ומתוכו יצאו סוכני CIA והלכו ישר לעברה.
"רננה גרומשטיין?" הם שאלו.
"הקומונרית בשבילך", היא ענתה.
"מה שתגידי, את צריכה לבוא איתנו".
"אם המזכ"ל שלח אתכם בגלל שהכתובת אש שלנו שרפה בטעות עץ פיקוס בן 130 שנה, אז תגיד לו שזה היה בכוונה כדי ללמד את החניכים על מעגל החיים והסכנות שבשתילת עצים ליד סניפים עתידיים של תנועות נוער".
"לא, זה לא לגבי הפיקוס", אמר הסוכן המבולבל, "ואני לא יודע מי זה המזכ"ל. אני פה בשליחות ג'ארד קושנר, חתנו של הנשיא הנכנס טראמפ. אנחנו זקוקים לעזרתך".
"בסדר גמור, אבל אף מילה למזכ"ל על הפיקוס", מלמלה רננה ונכנסה למסוק.
עשר שעות מאוחר יותר ישבה רננה גרומשטיין בחדר הסגלגל מול ג'ארד קושנר.
"לא מאוד סגלגל החדר", העירה רננה, "אם צריך אני אעביר פה גואש כמה דקות נטפל בזה".
"לא לא, אין צורך", ענה ג'ארד, "סגלגל זה צורה. החדר עצמו הוא לבן".
"אז תקראו לזה החדר הלבן", הציעה רננה.
"עדיף לקרוא לחדר על שם הצורה שלו ולא הצבע. צבע יכול להשתנות".
"תהיו בריאים".
"בכל אופן, את כאן בגלל שאנחנו צריכים את העזרה שלך בארגון ההשבעה של טראמפ", הסביר קושנר.
"ההשבעה?"
"בהחלט, כל נשיא שנכנס עובר השבעה, ומאחר שרעייתי ואני יהודים והממשל כולו פרו־יהודי, החלטנו לארגן השבעה ברוח יהודית. אז פנינו אלייך. אני מבין שבתור קומונרית של בני עקיבא העברת המון השבעות".
"בטח, אצלנו אלופים בזה. אחוז החניכים אצלנו שברחו הביתה באמצע ההשבעה תוך צרחות אימה הוא מהגבוהים בארץ".
"אוקיי", קושנר לא בדיוק הבין למה זה היה מקור לגאווה, אבל מניסיון של שנים כחתן של טראמפ הוא ידע שלא מתווכחים עם מי שמדבר בביטחון.
"אז למה פניתם דווקא אליי?" שאלה רננה.
"תראי, אנחנו עברנו על התיק שלך ושל הסניף שלך באופן יסודי, ואל תיעלבי אבל יש משהו שחזר על עצמו כמה וכמה פעמים", הוא קרא מתוך התיק בעברית רצוצה, "נה נה נה נה נ נה נה, לא סובלים את רעננה".
"אה כן, אנחנו בלתי נסבלים", רננה אמרה, שוב בגאווה מוזרה.
"אז זהו, שגם הנשיא החדש שלנו בלתי נסבל. אנשים מאוד אוהבים לא לאהוב אותו. אז חשבנו שאין מתאימה ממך לארגן את ההשבעה".
רננה גרומשטיין הייתה חייבת להסכים וניגשה מיד לעבודה.
"אז ככה, את ההשבעה אנחנו נתחיל במדשאה פה מחוץ למבנה, אבל לפני זה צריך לצבוע את כל הקירות, כל הלבן הזה הוא ממש בחירה לא מוצלחת".
"טוב, זה בכל זאת הבית הלבן".
"שמע שמע", רננה התחילה לאבד את הסבלנות, "אם אתם נותנים לחדרים שמות על שם הצורה שלהם אז לפחות תהיו עקביים ותקראו גם לבית על שם הצורה שלו".
"מה למשל?"
"תקראו לזה 'הבית הביתי' על שם זה שיש לו צורה של בית".
"נדמה לי שיותר יפה הבית הלבן".
"תהיו בריאים. איך שלא יהיה, צריך לצבוע את כל הקירות. בצד המזרחי נעשה עץ גדול ועל כל עלה כל סנטור יכתוב את השם שלו. בצד המערבי נכתוב בענק 'גם שמיים עוטי ערפל מפיקים אור נעים', אבל חשוב להתחיל לכתוב את המשפט באותיות ענקיות ואופטימיות ואז, כשלא יישאר מקום לסוף, האותיות האחרונות יהיו כאלה דחוסות ומסכנות. ככה נהוג אצלנו".
קושנר כתב הכול.
"מה לגבי שאר הצדדים?"
"בצד הצפוני נעשה את הקיר של שבט מעפילים, נכתוב 'מה, מה מה, מה פילים עושים פה???' עם ציור של פיל".
"מבריק!" התלהב קושנר, "כי הפיל הוא הסמל של המפלגה הרפובליקנית! וכולם באמת לא מבינים מה אנחנו עושים פה! הבאת אותה בהברקה".
"אה, אוקיי מגניב", מלמלה רננה, "אני בכלל התכוונתי סתם כי מעפילים זה שבט כזה שהוא לא פה ולא שם, אבל בסדר".
"לא משנה, זה רעיון גאוני ומי שחשב עליו כל הכבוד לו. אני בטוח שהוא בעצמו הופתע מאיך שזה התלבש יפה כל כך".
השניים הנהנו בהסכמה.
"ועכשיו לחלק הכי חשוב: ההשבעה עצמה!" רננה ניגשה למנה העיקרית, "טראמפ עומד על המדשאה מחכה ופתאום אנחנו קופצים עליו מהשיחים, מכבים את האורות ומתחילים לצרוח עליו שיתחיל לרוץ במורד גבעת הקפיטול".
"אוו ווה. זה באמת מה שעושים בהשבעה אצלכם?"
"כל עוד ההורים לא יודעים מזה אז כן. ההורים של טראמפ מודעים לאירוע?"
"הם מתים".
"מעולה. בקיצור, כשטראמפ מגיע למטה כולו מתנשף אנחנו מכניסים אותו לאיזה צריף כזה חשוך ואז קופצים עליו מלא מהגרים בלתי חוקיים ומפחידים אותו, נותנים לו קצת צ'פחות ככה עם מקלות".
"מהגרים בלתי חוקיים?"
"לא באמת, זה יהיה אני, אתה ויניב במלעיל".
"יניב?"
"במלעיל, כן. הוא מטורף על כל הראש. שרף את כל העץ פיקוס עם הכתובת אש שלו. הוא גם המדריך של שבט מעפילים אז זה מתאים כי הדמוקרטים הם פילים".
"הרפובליקנים".
"כן כן, העיקר שאין הורים. בכל מקרה אחרי שקצת עשינו את זה אנחנו מתחילים לצבוע את הפרצוף של טראמפ בכל מיני צבעים".
"אילו צבעים?" נבהל קושנר.
"לא סגלגל אדון רגישי, אל תדאג, ניצמד לצבעי היסוד. אולי קצת כתום".
"כי הוא בעצמו כתום! לא מבריק כמו המעפילים, אבל נחמד".
"לא יודעת, אני מרגישה שעל היציאה הזאת היה אפשר לוותר".
השניים הנהנו בהסכמה.
"אה, ועוד דבר חשוב, לפני שטראמפ מתחיל לרוץ אנחנו נותנים לכל הקהל מספרי ברזל ואז בצריף אנחנו אומרים 'מספרי ברזל התפקד!' אבל דואגים שיהיה חסר מספר אחד ואז כולם יהיו בלחץ מי נעדר, מי נעלם".
"אפשר לתת פשוט מספר לביידן, סיכוי סביר שהוא ייעלם לבד לתוך שיח".
"וזה ילחיץ את כולם?"
"לא, זה כבר די ברגיל".
"אוקיי, אז אחרי שסיימנו את החלק הזה אנחנו מדליקים את האורות, מרגיעים את העסק ונותנים לטראמפ צ'ופר, ציור של זוג עקבות בחול, ואנחנו שואלים אותו של מי העקבות האלה לדעתו".
"הוא יגיד שאלו העקבות של אובמה הצעיר צועד בארץ הולדתו קניה".
"אוקיי, נחשוב על צ'ופר אחר".
"לא, זה דווקא אחלה, מאוד ישמח אותו", שמח קושנר.
"מעולה, ואז בסוף כולם נעמדים לשירת המנון התנועה ויניב במלעיל ידליק כתובת אש".
"ומה יהיה כתוב בה?"
"לא מאוד משנה, פשוט יניב במלעיל אם הוא לא מדליק כתובת אש הוא לא רגוע. הוא בדיוק חזר מחופשה בלוס אנג'לס, סיפר שהרים שם כתובת אש חבל על הזמן".
"אוו ווה", נבהל קושנר, "אז אולי עדיף שנעשה השבעה רגילה בעצם".
"כדאי".
לתגובות: [email protected]