באולפן ערוץ 7 מתארח המחזאי והבימאי רועי יוסף, יוצר המחזה 'שורה: מלאכת זיהוי חיים' המספר את סיפורה של העבודה הקשה והקשה לעיכול של זיהוי חללי טבח השבעה באוקטובר.
יוסף מספר את סיפורו האישי, סיפור שהוביל אותו כעבור תקופה לכתיבת המחזה. הכל החל בשיחת טלפון לא מזוהה שקיבל מספר ימים לאחר טבח השבעה באוקטובר. האדם שמעבר לקו אמר לו שבמחנה 'שורה' זקוקים לאנשי מצ"ח. יוסף עדיין לא ידע מהו המחנה וכששאל על כך נאמר לו שהמשימה בבסיס היא זיהוי קרבנות הטבח, אמר והוסיף שאין חובה להתגייס למשימה ושישנם מי שהחלו לבצע אותה אך פרשו לאחר זמן מה.
יוסף הסכים ולמחרת הגיע למחנה שורה ומאז החלו חודשיים של זיהוי חללים. ההבנה של גודל האירוע והמשמעויות חלחלה בהדרגה, הוא מספר ומתאר את מלאכת זיהוי החללים במגמה לסייע ככל הניתן להבאתם לקבורה של מספר רב ככל הניתן של נרצחים.
תוך כדי העבודה היו מספר רגעי מפתח שהובילו אותו לתחושה שנכון לו לתעד ביצירה את המלאכה הבלתי אפשרית שהוא עושה. "כשהגעתי לא חשבתי על זה, אבל אנשים שסביבי שיודעים שאני מחזאי אמרו לי שצריך לכתוב על מה שאנחנו עושים פה. זה היה נשמע לי מופרך, אבל אז הגיע מפקד מצ"ח במילואים ואמר לי 'דיר באלאק אתה עושה הצגה על מה שראית פה', הוא ידע שבעבר כבר כתבתי מחזה שמבוסס על השירות הצבאי שלי". המשפט הזה היה ראשיתו של תיעוד כל המתרחש במחנה הבלתי אפשרי 'שורה'.
מכאן והלאה החלו חברים לשירות המילואים לפנות אליו כדי לספר לו את מה שעובר עליהם בשל הידיעה שהוא כותב כעת מחזה על כך. לא היו מבין העובדים עצמם מי שביקש שלא יכתוב את הדברים ויוסף מדגיש כי אם היה עוד מישהו חוץ מאותו קצין שהיה מבקש שלא לכתוב הוא אכן לא היה כותב ולא היה יוצר את המחזה.
השיחות עם חבריו לעבודה חשפו בפניו את הלכי המחשבה שעוברים עליהם, הדיבור הוכיח את מורכבות המצב שבו הם נמצאים. "תוך כדי הכתיבה כשאני מתעד וכותב גם דברים שאני חושב וגם דברים שאני שומע, אני אומר לעצמי שיש פער בין החיים לפני שהגעתי לכאן לבין מה שאני חווה עכשיו. אולי "התרגלנו" כבר... אחרי שחזרתי הביתה והדבר היחיד שיכולתי לעשות היה לכתוב את המחזה הזה, ואז עברתי תהליך עיבוד עם עצמי והבנתי את עוצמת הדברים שכשכתבתי אותם לא הבנתי את המשקל שלהם".
על תרגום התחושות שנכתבו לשפת הבמה, מספר יוסף ומגדיר זאת כ"כתיבה שהיא מחיקה" והוא מסביר שלאחר שנכתבו כל כך הרבה דפים המשימה הייתה למחוק ולהחליט מה לא ייכנס למחזה. "מה שהנחה אותי היה איך החומר הקשה הזה לא רק מצלק את מי שלא נחשף לדברים, אלא יכול לאפשר נחמה כלשהי. חשבתי על זה שבסופו של דבר מה שעשינו היה להביא אנשים לקבורה, וקבורה זה משהו שיש בו גם השקטה של הנפש, וזו המטרה".
בהמשך הדברים מספר יוסף על ההבנה שלא יוכל לכתוב על המוות אלא דרך כתיבה ותיעוד של חיים שהם הכוח המניע החזק. כאשר הוא רואה את העולם שסביבו חוזר לחיים הוא אינו חש קושי אלא להיפך. זו בעיניו משימה אזרחית בפני עצמה.
העבודה במחנה שורה כללה מטבע הדברים לא מעט חיכוך מקצועי עם שותפים דתיים וחרדיים שגם הם שולבו במחזה שכתב רועי יוסף, והוא מספר על ההבדל בין מחזות שנכתבו על דתיים מתוך ראייה חיצונית וביקורתית עד כדי לעגנית, לבין מחזה שהוא כמעט דוקומנטארי המבוסס על מה שסיפרו חרדים ודתיים ועולה לבמה כפי שהוא.
לאחר עבודה במקום שכזה, הוא אומר, זקוק כל אדם לסיבה עמוקה כדי לדעת מדוע הוא ממשיך לחיות, ולהערכתו האמונה היא כלי משמעותי עבור חבריו המאמינים לשם כך. על עצמו הוא מעיד כי אמנם שאל את עצמו על כך, אך לצד החיפוש של משהו להיאחז בו הוא בחר שלא לשנות את אורחות חייו שאינם בעולם האמונה.
בכורת המחזה הייתה במסגרת פסטיבל ישראל בתיאטרון ירושלים כאשר בקהל נמצאים גם מי שתועדו במחזה עצמו עם שמותיהם המלאים. "מאוד התרגשתי לראות אותם. בסוף הערב הם עלו לבמה, השתחוו והקהל עמד ומחא להם כפיים. עבורי זה היה השיא".