ח"כ אורית סטרוק
ח"כ אורית סטרוקצילום: ערוץ 7

"אל תטעה בנו" – אמרתי בליל שבת קודש האחרון לידידי הטוב שר המשפטים יריב לוין, כשניסה, תוך כדי ישיבת הממשלה, "לחזק אותנו" על החלטתנו לא לפרוש מהממשלה למרות התנגדותנו לעסקה.

"אל תטעה, אנחנו נשארים בממשלה הזו על תנאי שנעשה יו-טורן, שנחזור לא רק להילחם, אלא לנצח בעזה, ולהשמיד את שלטון החמאס בה. לא יקרה – לא נהיה שם. לא נישא על כתפינו ממשלה שלוקחת את מדינת ישראל לכניעה". וכן, דמעתי כשאמרתי את הדברים האלה.

קודם לכן, כשדיברתי בתורי אל ראש הממשלה, לא דמעתי. אבל כן הסברתי לו עד כמה הייתי גאה לתמוך בו כראש ממשלה, שידע לומר לנשיא ארה"ב הקודם שאנחנו "נילחם בציפורניים" אם לא יתן לנו נשק, ועד כמה בטחוני בו מתערער קשות כשהוא מוביל אותנו לעסקה איומה כזו, שבחלקה הראשון הופכת את מה שהוא נוהג לכנות "ידנו הארוכה שתשיג את המחבלים" - ל"לדלת מסתובבת", את החוזה שלנו עם החיילים שאנחנו שלחנו לקרב, וחלקם לא שבו – למרמס, ואת מדינת ישראל - לילד-הכאפות של המזרח התיכון, כשברור לכל אויבינו שמה שצריך לעשות כדי להכניע אותנו – זה רק לחטוף לנו אזרחים או חיילים, נשים או קשישים. העסקה הזו – אמרתי לראש הממשלה – תביא עלינו עוד "שביעי באוקטובר", בדומה לעסקת שליט ואף גרוע ממנה, משום שהיא מגיעה אחרי ה"שביעי באוקטובר" על כל נוראותיו.

"אנחנו נשארים לעת-עתה בממשלה ולא פורשים" – אמרתי – "רק משום שיש לנו אחריות לאומית למצות את הסיכוי להפוך את האירוע הזה, שהוא אסון אסטרטגי, לשגיאה טקטית שבסופה יגיע הנצחון האסטרטגי של מדינת ישראל על החמאס". סיפרתי לראש הממשלה על מנהיג שבט לוי בגלות מצרים, שביאושו הוביל את העם לאבדון בכך שהחליט – לנוכח גזרת פרעה האכזרית - להפסיק ללדת ילדים, ובעקבותיו עשו כולם. ועל היו-טורן שעשה עמרם כשהחליט, בעקבות דברי התוכחה של מרים בתו, לחזור בו, לחזור לרעייתו יוכבד, ולהביא לעולם את מושיען של ישראל. "אנחנו נשארים רק בשביל היו-טורן הזה" – הבהרתי.

היתה זו ישיבת ממשלה מיוחדת, שהתחילה כבר בליל שבת, אחרי שלאורך כל יום ששי ובחלקה הראשון של השבת עוד עסקנו בקבינט בגיבוש החלטות שימזערו ככל הניתן את נזקי שחרור המחבלים בישראל הריבונית וביו"ש, ובעיקר-בעיקר החלטות שיאפשרו לישראל לעצור לפני התהום, ולחזור להילחם ולנצח. רק לאחר שהצלחנו – בצלאל ואני – להביא להצבעה פה אחד בקבינט על ההחלטות האלה, ולאחר קידוש וסעודת שבת קצרה, ניגשנו לישיבת הממשלה הארוכה והמעמיקה, שבה התקבלה ההחלטה על עסקת הדמים.

שעות ארוכות ישבנו והקשבנו לסקירות, שאלנו שאלות, וירדנו לעומק הנתונים. ולאחר מכן החל דיון בו כל שר הביע באופן מעמיק את עמדתו, מצד אחד, נפעמתי מהרצינות והעמקות של הדיון, גם אם רוב השרים תמכו בעמדה שונה משלי. ועם זאת, אודה על האמת: נחרדתי מחלק מהנימוקים ששמעתי סביב שלחן הממשלה. לא מחילוקי הדעות, שהם כמובן לגיטימיים לחלוטין, אלא מחלק מהנימוקים, שהיו אחד-לאחד נימוקי שטיפת-המוח ש"המטה" מפעיל על החברה בישראל כבר למעלה משנה.

כך למשל, הטענה ש"מדינת ישראל תמיד החזירה את חטופיה, ומעולם לא זנחה אותם", והראיה? (תחזיקו חזק...): "אנטבה!" כן כן, אותו מבצע אנטבה שבו ממשלת ישראל של רבין ופרס שלחה לוחמים להילחם בקצה העולם, כדי לא להיכנע לדרישת החוטפים ולא לשחרר 40 (ארבעים!!) מחבלים בלבד – גם המבצע הזה "נחטף" כדי להצדיק את שחרורם של יותר מאלף מחבלים (זה המספר הסופי אחרי שלב ב'). לא יאומן ממש...

או למשל, הטענה שחייבים לשלם "כל מחיר" עבור שחרור החטופים, כי "בשביעי באוקטובר הופר החוזה בין המדינה ובין תושבי העוטף". חוזה? היה מחדל נורא, זה נכון. אבל המדינה והאזרחים הם לא שני גורמים שעומדים זה מול זה. המדינה היא כמו משפחה, שצריכה תמיד להחליט מה עושים עם שמיכה קצרה מידי, לאזן בין צרכים חיוניים יותר ופחות (וכן, גם השבת החטופים היא צורך!). וכמו במשפחה, בה לעתים צריך לוותר על הרבה רצונות, שאיפות ואפילו צרכים כדי לטפל במקרה-חירום של אחד מבני המשפחה, אבל אף אחד לא יעלה בדעתו לעשות זאת תוך הפקרת חייהם של בני משפחה אחרים, בוודאי לא הכנסתם-בפועל לסכנת-חיים.

ניקח, למשל, דוגמא יותר פשוטה: סל התרופות – לעולם יחסרו בו חלק מהתרופות, אבל אף אחד לא יעלה בדעתו להפסיק לסלול כבישים או לסגור בתי ספר או בתי משפט כדי להרחיב את סל התרופות כך שיענה על הצרכים הרפואיים של כל האזרחים. אפילו את מלוא צרכיהם של מי שנפגעו בפעולות שביוזמת המדינה – כמו למשל חיילים שהיא שלחה לקרב והפכו נכים לכל חייהם, או מגורשי גוש קטיף שהיא עקרה במו ידיה מבתיהם – אפילו את מלוא צרכיהם-שלהם אין המדינה יכולה למלא. מאיפה צץ החוזה הזה? ובאיזו קלות רבים מאתנו מתמכרים אליו על חשבון בטחוננו, ומשחררים מאות מחבלים ש 82 אחוז מהם יחזרו לעסוק בטרור, כלומר: לרצוח אותנו?

בתוך ההתרגשות והשמחה על שובם של כל אחד מחטופינו, אסור לשכוח: קמפיין שטיפת-המוח ממשיך עתה ביתר-שאת. זה קמפיין מתוחכם, המשלב כיסוי-עיניים בדומה לזה המונח על עיני הסוס, למען יראה לפניו כיוון אחד בלבד, ביטויים מעולם היהדות למען נחוש שהוא "משלנו", וסתימת-פיות מכוערת שהופכת את מתנגדי העסקה לערלי-לב, חסרי-אחריות (כן כן, אנחנו חסרי האחריות...) מנודים ונזופים.

נזכרתי השבוע במשל התבואה המשגעת של רבי נחמן מברסלב: המלך מגלה שהתבואה שתגדל בשנה הקרובה תהפוך את כל אוכליה למשוגעים, ומחפש מוצא איך לא להפוך גם הוא למשוגע. לבסוף הוא מגלה שאין מוצא, אם כולם יהיו משוגעים – מי שלא משוגע יחשב למשוגע. ומסכם עם המשנה למלך "לשים סימן על מצחנו שנדע על כל פנים שאנחנו משוגע"....

"הן בני-ישראל לא-שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה, ואני ערל שפתים" - את המילים "ערל שפתים" מפרש רש"י: "אטום שפתים" - משה רבנו, בשלב כה קשה בשליחותו, כאשר בני ישראל לא שומעים אליו "מקוצר רוח ומעבודה קשה", כלומר בשל צרותיהם הרבות, מרגיש שפיו נאטם, ולכן אין בו יכולת לעשות את שליחותו. את הקושי הזה פותר הקב"ה באמצעות צירופו של אהרן: צרף לו הקב"ה את אהרן להיות לו לפה ולמליץ".

אני מבקשת מכל מי שקורא שורות אלה, להתגייס ולהיות מעין "אהרן", להסיר את סתימת-הפיות של קמפיין שטיפת-המוח הזה, משום שנזקו רב עוד יותר מנזקה של העסקה המסוכנת הזו: הוא משבש את עולם הערכים הבסיסי ביותר ומוביל לטשטוש-הדעת במלחמה שלנו מול האכזריים שבאויבינו. בע"ה נתגייס כולנו ונוביל יחד לאותו יו-טורן הכרחי, שהוא בנפשנו.

שבת שלום, יחד ננצח בע"ה