תסתכלו על התמונה הזו. תעצרו רגע ותבחנו אותה בעיניים חדות. שם, מעל כתפו הימנית של המחבל – כן, אתם רואים נכון. כתובת בעברית.
מה זה אומר? זה אומר שצה"ל היה שם, בבית הזה. הוא טיהר אותו. הוא שילם מחיר כבד מאוד כדי להיות שם ולבצע את המשימה.
אבל זה גם אומר דבר נוסף – האויב, אותו ראש נחש בדמות יחיא סינוואר, הגיע לשם אחרי שצה"ל עזב. הבית הזה, ששוחרר במחיר דם, חזר לידיהם.
ולמה עזבנו? שתי סיבות עיקריות לכך: תפיסתית ופרקטית.
התשובה התפיסתית: צה''ל דוגל בטקטיקה של פשיטות כבר הרבה חודשים נכנסים, מטהרים, יוצאים. לא כובשים חלילה. לא מכאיבים לאויב היכן שכואב לו. נכנסים, משלמים מחיר, נותנים עבודה, יוצאים, ומשלמים מחיר נוסף בדמות מטענים שמפוצצים את הבנים שלנו בפשיטה הבאה, טילים שנורים על הבנים שלנו שעסוקים בפשיטה באזור אחר ומחבלים ארורים שמצטלמים באין מפריע ומשדרים תמונת ניצחון.
התשובה הפרקטית: אין מספיק סד''כ (סדרי כוחות) כדי להישאר שם. את התשובה הזאת קיבלתי חד וחלק מראש אכ''א שבא לבקר אותנו בשבעה על סעדיה.
הדברים הללו מצטרפים לדבריו של ראש האכ'''א הנוכחי, דדו בר כליפא, בוועדת חוץ וביטחון: חסרים לצה''ל כיום עשרת אלפים לוחמים ותומכי לחימה! וזה מבלי לעלות על דל שפתינו את האופציה של ביטול שיטת הפשיטות העגומה שידרוש עוד חיילים בשטח.
נכון, לטקטיקה של כיבוש שטח יש מחיר. אני לא מתעלמת מזה. אבל זהו מחיר עם משמעות. עם תוחלת. עם תקווה. מי שמשלה את עצמו וטוען שקיימת אופציה של חיים בארץ הזו ללא מחירים חי בלה לה לנד. תאמינו לי, אני יודעת.
ומי שלא מבין למה אני נלחמת כדי להרחיב את האלונקה, ולחייב את כל בני ה18 לשרת את המדינה - במבט עיוור על מוצאם או השתייכותם הדתית - מוזמן לקרוא שוב את הפוסט.
אני יודעת: יתכן ואין קשב לדברים הללו היום, כאשר אנחנו צועדים עם עיניים פקוחות לרווחה לעבר הפסקת אש. אבל אין ברירה.
כי אם לא נאמר את הדברים היום, איך נאמר אותם ביום שאחרי? איך נעז? תסתכלו על התמונה הזו, בחיאת. ותבינו כמה היא כואבת.
