בימים אלה מצוין 57 שנים לטביעתה של הצוללת דקר. כרמל אברהם אמור היה להיות בצוללת אך יחד עם עוד ארבעה חברים הורד מהדקר לטובת צוללת נוספת, הדולפין, שנרכשה אז בחשאי.
"חזרנו מאימונים עם הצי האנגלי בים הצפוני כדי להסמיך את הצוללת כצוללת קרבית. זה היה תהליך ארוך של חיל הים הבריטי. הצטרפו אלינו לצוללת אדמירלים בריטיים שהטילו עלינו משימות שונות לאורך מספר חודשים", מספר אברהם לערוץ 7.
"בסוף התהליך המבחן המסכם היה לחדור עם הדקר את קו ההגנה של צי הצוללות הבריטי. הצלחנו, הגענו לאן שהיינו צריכים להגיע וזה היה הסיכום לקבלת התעודה של כושר השיט וכושר הצוות כצוות קרבי".
"האימונים שלנו היו בסקוטלנד והבסיס שלנו היה בפורטסמות' שבדרום אנגליה. זו הפלגה לא קצרה ובדרך פנה אלינו יעקב רענן, המפקד הנערץ. הוא קרא לכל אחד לחוד. השיחה התחילה עם הביקורת שלו עליי ומה שהוא חושב עליי, ואז הוא סיפר לי שמדינת ישראל רכשה בחשאי צוללת נוספת בשם 'הדולפין' כשכל העולם יודע על הדקר מזה כשנתיים".
אברהם מסביר כי הקמה של צוות חדש עבור הדולפין הייתה משימה מסובכת ולכן הבקשה הייתה "שהדקר תתרום חמישה איש לטובת הברחת הצוללת לארץ. הצוללת אמורה הייתה להגיע למספנות ישראל, להינעל בהאנגר ולשפץ אותה במשך שנתיים ואז להודיע שיש לישראל צוללת נוספת".
הבקשה להתנדב למשימה לא התקבלה בתחילה וכרמל אברהם מספר כי הוא וחבריו האחרים התווכחו כי רצו להישאר בצוות המוכר ובנוסף ידעו שהמשימה של צליחת הים התיכון כולו, ממצרי ג'יברלטר ועד לחופי ישראל מתחת למים זו משימה נדירה שלא נעשית בכל יום. "מדובר במבצע מלהיב ואתגרי, וכל אחד רצה להישאר על הדקר", הוא אומר.
"אבל פקודה זו פקודה. רענן אמר לי שאת התורנות הראשונה בארץ אתה עושה אצלנו אחרי העברת הצוללת החשאית למספנות. אני מחכה 57 שנים עד היום למשמרת הזו...", אומר אברהם.
ממשיך אברהם בסיפור המבצע ההוא: "העלו אותנו בדרגת התפקיד בצוללת. היינו הגרעין המרכזי שהחזיק את הצוללת. היינו 32 איש, מחצית מהמספר הדרוש, כשרק רבע הכירו את סוג הצוללת הזה".
אברהם הורד מהדקר לטובת הדולפין יומיים שלושה לפני שהדקר יוצאת לדרך. "חמשת האנשים ומפקד, איוון דרור וסגנו הסתפחנו לצוות האנגלי של הצוללת כדי להכיר את הסודות של הצוללת. הפלגנו איתם קצת ואז קלטנו את הצוות הנוסף שהגיע מהארץ. הצוות היה מצומצם כך שלא יכולנו לצלול עם הצוללת מבחינת בטיחות ולכן כל השיט היה על-מיימי כשבאותה תקופה ים התיכון היה ים מאוד קשה ומסובך עבור צוללת שמפליגה מעל פני השטח. צוללת לא בנויה להפלגה בגלים", הוא מסביר.
באותה שבת קיבלה הדולפין שני גלים חזקים שכמעט וגרמו לטביעת קצין המשמרת ולוחם נוסף. מי ים שטפו, מה שגורם לסכנה עבור הצוות מאחר ומי הים יחד עם חומצת המצברים יוצרים גז כלור מסוכן. "בקושי הצלחנו להתגבר על זה. אחר כך החלטנו שאנחנו מפליגים מעל השטח במצב שבו אין צוות למעלה, ומנהלים את הניווט מבפנים. השיט איטי יותר, אבל הצוללת אטומה לגלים".
הראשון שידע שמשהו רע קרה לדקר היה מפקד הדולפין שלא יידע בכך את הצוות. "עם ישראל ידע שצוללת אחת אמורה להגיע. כשראו צוללת מגיעה חשבו כל מי שהיו על הכרמל שהדקר הגיעה. המשפחות, שלא ידעו מה קורה, חצי פרצו לבסיס חיל הים בחיפה. הם הגיעו לרציף אבל מי שהגיע היו אנחנו. כשהתחלנו לצאת מהצוללת היו כמה שהכירו אותנו מהדקר ונוצר בלבול גדול, התרגשות עצומה ושאלות של מי נמצא ומי איננו".
בעוד "עם ישראל יודע על הדקר באותה שבת, המפקד החליט שלא להעביר את שידורי ישראל לצוללת אחרי שהוא קיבל את ההודעה. הוא הודיע לקצינים ולסגן שלו מה קרה אבל החליטו שלא לידע את הצוות כי לא ידעו מה קרה לה. ידעו רק שהיא נעלמה. היינו האחרונים שידעו מה קרה לדקר. רק ביום שני נודע לנו שקרה משהו ויש חשש לתקלה. הים התיכון מאוד עמוק אחרי מדף החוף ומגיע לכשלושה קילומטר עומק, ולכן ידענו שאם יש תקלה אין סיכוי לצאת מזה".
כרמל מספר על החיפושים שבהם השתתפה הדולפין מבלי לדעת שהיא שותפה לחיפושים. הצוות חשב שהוא משתתף בתרגיל ולא מעבר לכך, גם כאשר ראה את האח"י יפו מצטרפת לחיפושים. "ביום שני הייתה התרגשות רבה, הוציאו אותנו לביקור המשפחות שחלקם חשבו שאנחנו על הדקר. במשך שבוע הם חשבו שאנחנו לא בחיים וזה נצרב בהם שנים".
בהמשך הצטרפו הצוותים לחיפושים בעזרתם של מדינות נוספות בהם האמריקאים והבריטים. כרמל מספר את סיפור מציאתו של מצוף הדקר על ידי דייג מצרי מול חופי אל עריש, מה שגרם למחשבה לפיה יתכן וצוות הדקר הפנה את הצוללת לכיוון מצרים ב-24 השעות שנותרו לו עד לרגע הכניסה לתחומי ישראל, על מנת לתרגל את המערכות האלקטרוניות החדשניות שהיו בה מול חופי אלכסנדריה. בעקבות המחשבה הזו התקיימו חיפושים רבים באזור בעומק 60 מטרים, אך בשנת 1999 נמצאה הדקר על ידי צוות אמריקאי שהצטרף לצוות ישראלי בדיוק בנתיב בו הייתה אמורה להתקדם באזור כרתים.
כרמל מספר בדבריו על הטקסים שנערכים בכל שנה לזכר החברים שנספו באסון. "בכל שנה ביום השישי האחרון של מאי, התאריך בו נמצאה הצוללת, יש טקס שיוט לכבוד הדקר עם המשפחות. ספינה גדולה ועוד מאה ספינות קטנות ויאכטות יוצאות לנקודה ומפזרות זרי פרחים". כאמור, ביום רביעי יתקיים בהר הרצל טקס לזכרם של הלוחמים, נספי האסון, בתאריך העברי של יום הכרזת הדקר כאבודה. מעבר לכך שומרים כרמל וחבריו על קשר הדוק עם משפחות הצוות שהפכו במידה רבה למשפחתם השנייה.