במשך שלוש וחצי שעות, על פי פרסומים זרים, עסקו ששת חברי הועדה למינוי שופטים (למעט שלושת נציגי הקואליציה שבחרו שלא להשתתף במשחק המכור) בדיון על מינוי צפוי מראש של השופט יצחק עמית-גולדפריינד לתפקיד נשיא בית המשפט העליון.
אין לדעת אם אורך הדיון נגזר ממספר הפרשות הבעייתיות שנחשפו אודות עמית בשבועות האחרונים, מטענות לעבירות בנייה ועד בעיות של ניגודי עניינים, או שמא האורך נובע מאיכות הבורקסים של המארחת החד פעמית של הדיון הנוכחי, הנהלת בתי המשפט.
כדי להבין את חומרת האירוע, אנסה לגעת בו גם ברובד העובדתי-משפטי וגם ברובד המעמיק יותר, המצביע על הבעיה האמיתית – בישראל אין דמוקרטיה. בקושי אשליה דמוקרטית.
ברובד העובדתי משפטי, ישראל היא הדמוקרטיה (לכאורה) היחידה בעולם שבה שופטים מחזיקים בזכות וטו על מינוי שופטים אחרים, באמצעות שלושת נציגיהם בועדה ובזכות העובדה שמינוי שופט עליון דורש רוב של שבעה מתוך תשעה חברים, ולמעשה, דורש את הסכמתו של לפחות שופט-קולגה עתידי אחד.
כל זה נורא ואיום גם לפני אירועי האתמול, ובהחלט דורש רפורמה מעמיקה, אבל מה שקרה אתמול היה נלעג ומביש אפילו בסטנדרטים הנמוכים ממילא של שופטי העליון ושל חבריהם מלשכת עורכי הדין: שישה אנשים, רק אחת מהם (ח"כ אלהרר, נציגת האופוזיציה) נבחרת ציבור, מתכנסים לדיון סמוי מעיני הציבור. כל חמשת האחרים בעלי עניין עמוק ולוקים במה שאפשר לכנות בשפה עממית 'האמאמא של הניגוד עניינים', וביחד הם בוחרים את האיש שמחזיק במשרה בעלת הכוח הרב ביותר בישראל, אולי למעט זה של היועמ"שית. אפילו הפוליטביורו המפורסם של ברית המועצות זכה ליותר שקיפות ולגיטימציה ציבורית.
על זאת יש להוסיף את העובדה השולית שהכינוס נעשה שלא כחוק, משום שבחוק (חוק בתי המשפט, סעיף 7) נכתב באופן די מפורש כי כינוס הועדה יכול להתבצע רק על ידי שר המשפטים, אם זה האחרון "ראה שיש למנות שופט". העניין הזה נפתר כבר קודם לכן בפסיקות הזויות ולוקות בניגוד עניינים של שופטי בג"ץ (כולל כמה "שמרנים") שהלכו כברת דרך אקטיביסטית במיוחד כדי להסביר שהשר בעצם 'חייב' לכנס את הועדה, עניין שאינו מוזכר בחוק, ואז אפשרו אותם שופטים גם לבצע כינוס שלא על ידי השר.
עד כאן בהיבט הנקודתי, ומכאן לרובד העמוק יותר, וסליחה מראש ממי שמדעי המדינה אינם בראש מעייניו, לפעמים אין ברירה, משום שהדמוקרטיה הישראלית חשובה לכולנו.
באחד המכתבים היותר מפורסמים של אלכסנדר המילטון, אחד ההוגים החשובים ביותר של הדמוקרטיה המודרנית ומי שנמנה על בכירי האבות המייסדים של ארה"ב, המחבר המרכזי של כתבי 'הפדרליסט' והאיש שהביא את ההבנה החוקתית למסמכי היסוד של הדמוקרטיה הותיקה בעולם, הוא כותב כי ממשלות העם יכולות להיות מוצלחות ובנות קיימא אם יפעלו כ"דמוקרטיה ייצוגית, שבה הזכות לבחור מובטחת ומוסדרת היטב, ופעילויות הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת מופקדות בידי נציגים נבחרים, שנבחרו באופן ממשי ולא באופן סמלי בידי העם". במילים אחרות, גם שופטים אמורים לינוק את כוחם וסמכותם ישירות מידי העם.
האמריקאי המסורתי, שחונך לחשיבה דמוקרטית קלאסית, לעולם לא יסכים לקבל הוראה משום סוג שהוא ממי שלא הוסמך על ידיו ועל ידי שאר האזרחים לחלוק לו הוראות, ויהיה זה נשיא, מושל, מחוקק, שופט ואפילו שוטר. אולי לא כולם ניזונים באופן ישיר מאמון הציבור כפי שדרש המילטון, אבל אצל כולם יש לפחות אמון של הציבור מדרג שני. כלומר, גם אם הם לא נבחרו ישירות על ידי הציבור, הם נבחרו על ידי נבחריו.
אין שום אפשרות אחרת בדמוקרטיה!
תשכחו מכל סיפורי הסבתא שמכרו לכם על הפרדת רשויות וחיזוק הרשות השופטת, שום דבר מזה לא רלוונטי (כן, חייבים כמובן לשמר את הפרדת הרשויות וגם לחזק את הרשות השופטת, למשל באמצעות אי היכולת להדיח שופט, אבל אין לזה שום קשר לנושא שלנו). יש שורה תחתונה מחויבת המציאות שהיא הבסיס לקיומה של דמוקרטיה – כשאדם מקבל כוח מול הציבור, הוא חייב לקבל את הכוח הזה מהציבור. בלי טריקים, בלי שטיקים, בלי התחכמויות ובלי חדרים אפלים בהנהלת בתי המשפט.
שופטי בית המשפט העליון בישראל לא נהנו עד היום מלגיטימציה כזו, אבל הם הקפידו לשמר אותה לפחות למראית עין, תחת הכסות של ארבעה חברי ועדה שהם נבחרי ציבור ועוד שני נציגי לשכת עורכי הדין שהיו כביכול נבחרי ציבור למחצה. על החלק הראשון הם ויתרו אתמול ואת החלק השני של הבלוף אף אחד כבר לא קונה אחרי סיפורי אפי נוה וההבנה איך מתנהלת הלשכה (ולא, הנקודה אינה האם עו"ד עמית בכר ישר יותר מנוה, הנקודה היא שלא מדובר בדאגה לדמוקרטיה הישראלית אלא באינטרסים של קבוצת כוח נקודתית שמזוהה עם מחנה פוליטי ספציפי).
בית המשפט העליון איבד אתמול את שאריות התדמית הלגיטימית שהייתה לו, נשיא בית המשפט העליון בדמיונו, השופט יצחק עמית, ניזון מאפס לגיטימציה דמוקרטית וציבורית לתפקיד. אין שום דרך לייפות את זה.
לסיום, שר המשפטים יריב לוין מיהר להודיע אתמול – ובצדק – כי לא יכיר במינוי שנעשה שלא כחוק. אבל לוין אינו פובליציסט אלא נציג של הרשות המבצעת, ולפיכך הוא וחבריו בקואליציה לא ייבחנו בדיבורים ובמכתבים אלא במעשים.
האם עמית יוכתר במכתבים ובהזמנות לאירועים כנשיא בית המשפט העליון? האם זה יתבטא בעניינים שיש לשר השפעה עליהם? האם ממשלת ישראל תקפיד שלא להתייחס לעמית בשום צורה כנשיא בית המשפט העליון? לזה אנחנו מצפים ממנה, אפילו לא מילימטר של התפשרות על הדמוקרטיה הישראלית.