התחלה// נולד במרוקו למשפחה חב"דית, הבכור מתוך עשרה אחים.
כבר בתור ילד חווה התנכלות אנטישמית מהשכנים.
"בכל פעם שהייתי הולך לגן או לבית הספר, היו מעיפים לי מהראש את הקסקט היפה שהוריי קנו לי".
כילד בן שבע עלה עם משפחתו לירושלים. תחילה התגוררו במעברה, ובהמשך עברו לשיכון בקריית יובל, שם גדל.
אבא// הרב יהונתן לוי ז"ל. כבחור צעיר הצטרף לישיבת חב"ד שנפתחה בעיר מגוריו צפרו שבמרוקו.
"בתוך זמן קצר הוא גויס להיות חלק מהצוות החינוכי של הישיבה. השליחות הראשונה שלו הייתה ללכת לעיירות שונות בהרי האטלס כדי לגייס תלמידים לישיבה. אני מעריץ את אבא שלי שנטע בנו את תחושת השליחות. מבחינתו, שליחות וחינוך אלה הדברים הכי חשובים, כנראה בגלל זה הם נדבקו בי. למרות שאני פרופסור לפיזיולוגיה, העיקר מבחינתי בחיים זה שאני מורה מחנך".
אמא// שושנה לוי (88). "אישה צדקת, קיבלנו ממנה בבית את האהבה, הנתינה והחסד. כשאבא היה עסוק בשליחות בחוץ, היא הייתה עסוקה בשליחות בפנים".
ספסל הלימודים// ביסודי למד בבית ספר חב"ד, בישיבה התיכונית עבר לבית הספר 'מרום ציון' בבית וגן, שבהמשך התאחד עם קריית נוער. "הייתי צריך להיאבק כדי לשרוד, בכל זאת הייתי ילד מהמעברה שנקלע לתוך חברה מבוססת. ברוך ה' אני שמח שעברתי את האתגר הזה בטוב".
החמצה רפואית// את הלימודים סיים בגיל צעיר יחסית, וכבר כשהיה בן 16 וחצי נרשם ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. אך מכיוון שהיה צריך להביא איתו תעודת בגרות, וזאת טרם התקבלה בשל פרק הזמן הקצר מדי שעבר מאז השלים את לימודיו - איבד את מקומו בבית הספר לרפואה. "אחרי כמה חודשים שנשארתי בבית, אבא שלי הציע שמכיוון שאני עוד צעיר מדי להתגייס, כדאי שאלך ללמוד הוראה. בהתחלה לא רציתי, אבל הזמן עשה את שלו".
מציץ ונפגע// לבסוף, כפשרה, ניאות להתחיל לימודי הוראה במכללת ליפשיץ, עד הגיוס. "התאהבתי במקצוע. לא הבנתי איך לא הייתי שם מתחילת הדרך. אחרי סיום הלימודים לימדתי כימיה וביולוגיה בבית הספר הימלפרב בירושלים. שובצתי בכיתות י"א-י"ב, כשהייתי גדול מהתלמידים רק בשנים בודדות".
תותח AI// בין לבין התגייס לצה"ל ושובץ בחיל התותחנים. "ה־8200 של חיל התותחנים באותה תקופה היה לעבוד על תותחי 155 או 175, אבל על המחשב, כי באותם ימים צה"ל קיבל מחשבים לתותחים. כך שאומנם שירתי בתותחנים, אבל לא הרמתי פגזים אלא התעסקתי במחשב שבתוך התותח".
מחנך// חיידק השליחות שפיעם בו הוביל אותו דרומה. "הגעתי לנתיבות עוד לפני החתונה. הייתי כמעט בכל תפקיד חינוכי אפשרי: הייתי מחנך כיתה, הקמתי מגמה ביולוגית והייתי סגן מנהל בית ספר בקריית החינוך עזתה, כיום שדות נגב".
החצי השני// שמחה לוי, ירושלמית במקור. "היא הקריבה את הקריירה האישית שלה לטובת הקריירה שלי. במקום להישאר בירושלים ולהתפתח, היא הסכימה ללכת אחריי בארץ לא זרועה וגידלה משפחה לתפארת. אחרי החתונה הבטחתי לה שאנחנו נשארים שנה אחת ואחר כך נחזור לירושלים. בפועל, נשארנו בנתיבות תשע שנים".
הנחת// שמונה ילדים: מירב (48), מיכל (46), שירה (44), חיה (42), משה (41), אושרית (38), מור (35) ואחינעם (33). "חמשת הגדולים מתגוררים גם הם בניצן".
אל הגוש// אחרי תשע שנים בנתיבות, הדרימה המשפחה הצעירה עוד יותר – לגוש קטיף, והתגוררה בו במשך עשרים וחמש שנה, עד הגירוש. "כשממשלת המערך הכריזה על הקמת יישובי גוש קטיף והזמינה משפחות צעירות להצטרף, היה לנו ברור שאנחנו אורזים הכול ומגיעים. בגלל שעסקתי בחינוך, פחות התאים לנו יישוב חקלאי שדרש משרה מלאה בתחום, לכן הצטרפנו ליישוב קהילתי, נווה דקלים, שם בנינו את ביתנו ונולדו ילדינו".
הגירוש// "הכאבים בגוף, בנפש ובלב עדיין נוכחים למרות השנים שעוברות. יש כמובן את הכאב האישי־משפחתי, גידלנו בגוש קטיף משפחה לתפארת והקדשנו לו את השנים הכי טובות, ואז יום אחד זרקו אותנו מהמקום שהשקענו בו כל כך הרבה, גם פיזית וגם כספית. מעבר לכך, חוויתי אכזבה עמוקה גם כאדם וגם כמחנך. מדינת ישראל שלחה אותנו לשם, עברנו שם את התקופות הקשות ביותר, ואז היא הפקירה אותנו ובגדה בנו. עדיין יש לי צלקת ליד העין מאבן שחטפתי. כמחנך, היה לי קשה ללמד את החשיבות בשמירה על החוק במדינה, כשיש קונפליקט כזה גדול. אבל אנחנו לא מתייאשים, נמשיך לבנות ולהתפתח".
סגירת מעגל// במקביל למעבר לגוש קטיף, המשיך להתפתח מקצועית. סיים בהצטיינות תואר ראשון בביולוגיה, המשיך לתואר שני, תואר שלישי ופוסט־דוקטורט בבית הספר לרפואה באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, כאשר עבודת הדוקטורט עסקה בנושא פיזיולוגיה של בעלי חיים, "לא במסלול רופא, אלא במסלול חוקר. אם בגיל שש עשרה וחצי לא הגעתי לבית הספר לרפואה בגלל בעיה טכנית, בסוף את ההתפתחות המקצועית שלי עשיתי דווקא בבית הספר לרפואה".
חותם דרומי// עוד לפני שסיים את הדוקטורט, לימד בסמינר למורות שהיה באותם ימים בנתיבות. לאחר שהסמינר נסגר מסיבות שונות, פתח אותו מחדש כמוסד אקדמי להכשרת מורות, 'המכללה האקדמית חמדת הדרום', היחיד במחוז הדרום, ושימש כנשיא שלו במשך עשרים וחמש שנה. "עד אז לא היה מוסד אקדמי דתי לחינוך בכל מרחבי הנגב, מיבנה ועד אילת. רוב רובם של אנשי החינוך באזורים הללו למדו בחמדת. ברוך ה' הטבעתי את חותמי על מערכת החינוך הדתית בדרום. כיום אני עושה זאת בצפון".
פנסיה// כבר כשהיה בן חמישים הודיע לכל הגורמים על כוונתו לפרוש בגיל שישים וללכת לעשות לביתו. "כל השנים שהייתי נשיא לא יכולתי לעסוק במחקר. כשסיימתי, חזרתי למדע ולמחקר. יחד עם שני חברים, פרופסורים מאוניברסיטת בן גוריון, ערכתי מחקר שהתעסק בפיתוח חומרים שלקוחים מקנאביס. הקמנו סטרטאפ, השקענו בזה כסף וזה התחיל להתפתח. במקביל, חזרתי ללימוד תורה והשקעתי יותר זמן באשתי ובילדים".
נקרא לדגל// יום אחד קיבל טלפון מחבר ותיק, ד"ר ערן לוינזון, שעבד במכללת שאנן. "אנחנו צריכים אותך", הוא אמר. "עניתי לו שסיימתי. נתתי את חלקי די והותר. הוא לא הרפה, לבסוף החלטתי ללכת ולראות במה מדובר. פרופ' יחיאל פריש, שניהל את המוסד והיה הנשיא שלו, החליט לסיים את תפקידו מסיבות אישיות והתבקשתי למלא את מקומו. כרגיל, אשתי הכריעה את הכף לנצל את ההזדמנות ולהטביע את חותמי גם על מערכת החינוך בצפון, מרמת הגולן ועד בית שאן".
חיים כפולים// "מרכז החיים המשפחתי שלנו נמצא בניצן, ומרכז החיים של העבודה נמצא בחיפה, לכן שכרנו שם דירה שבה אנחנו מתגוררים במשך השבוע. בעצם יש לנו בתים כפולים עם בגדים, אוכל והכול. בדרך כלל אנחנו מגיעים לחיפה במוצאי שבת ונשארים בה עד יום רביעי בערב. לקראת שבת אנחנו חוברים דרומה למשפחתנו".
מורנטור// "לא לכל אחד יש הזדמנות לחיים שניים ולממש חלומות ורעיונות שלא הספיק בחיים הראשונים. החלטתי שלא אעשה עוד מאותו הדבר, ולקחתי על עצמי לעבוד על שינוי הפרופיל של המחנך הדתי בעשור הבא. לפתח פרופיל של מורה שמונע מאהבה, מכיל, בנוסף להיותו איש דעת. הסתערנו על הדיגיטציה, הבינה המלאכותית והתמקצעות אקדמית מוגזמת, ושכחנו שכדי להיות מורה מחנך צריך להיות בעלי זהות וערכים. כך עלה הרעיון של 'מורנטור' - מורה שהוא מנטור. זה עובד מצוין. זה לא היה קל ודרש מאיתנו לעשות אין־ספור שינויים, אבל ברוך ה' אנחנו כבר מתחילים לראות פירות".
מתפרסים// לאור ההצלחה, וגם בעקבות המלחמה, עלה הרעיון להקים תנועת מורנטורים ארצית. "מטרת העל שלה היא לשמר את תחושת האחדות שהחלה בפרוץ המלחמה. היא לא מפרידה בין שמאל לימין, דתיים לחילונים, עירוניים לכפריים. כל מי שיכול לתת למישהו אחר קצת מחלקת האלוקים הקטנה שלו, בעזרה ותמיכה – מוזמן להצטרף לתנועת המורנטורים שלנו".
אם זה לא היה המסלול// "הייתי רופא בכיר".
במגרש הביתי:
מה הלו"ז// סדר היום מתחיל בחמש וחצי בבוקר וכולל לימוד, תפילת שחרית, קפה או ארוחה עם האישה ויציאה לעבודה. "אי אפשר לדעת מתי היום ייגמר. בימי שישי אני קם מוקדם יותר – בחמש בבוקר, ולאחר הלימוד והתפילה כבר שבע שנים יש לי חברותא קבועה בקיבוץ זיקים. אחר כך חובר להכנות לשבת".
פלייליסט// "אוהב פיוטים, שירי ארץ ישראל ואת הזמרים הצעירים כמו חנן בן ארי וישי ריבו. שנים רבות הייתי מכור לשירי חווה אלברשטיין. יש לי תקליטים שלה, אני עוד מחזיק פטיפון כדי שאוכל לשמוע אותם".
השבת שלי// "גולת הכותרת של השבת אצלנו זה הביחד המשפחתי עם הילדים והנכדים. אין שבת שאנחנו לבד, לפחות אחד או שניים מגיעים עם הנכדים. לפעמים אנחנו אצלם. שבת כוללת סעודות ארוכות, שיחות עומק ולימוד תורה".
דמויות מופת// "אבא שלי. הוא ידע למצוא את האיזון בין אהבה וסמכות הורית, וליצור תמהיל שיוכל לגבש את האישיות שלי. זה נתן לי הרבה תכונות של מורנטור".
מפחיד אותי// "הגיל, הזקנה".
משאלה// "שאזכה לראות שהשבט האישי שלי ממשיך להתפתח ולבנות בעצמו שבט כזה על אדני התורה והמצוות ולראות דור ישרים מבורך".
כשאהיה גדול// "אברך בכולל".
לתגובות: yosefpr@gmail.com