הצעתו של נשיא ארה"ב דונלנד טראמפ, כי ירדן ומצרים צריכות לקלוט יותר פלשתינים מעזה או לעזור להם לעבור למדינות שכנות, עד אשר עזה תשוקם – היתה צריכה להתקבל בהתלהבות רבתי בראש וראשונה בממשלת ישראל.
לראשונה מאז מלחמת ששת הימים, נשיא אמריקני, ולא מנהיג ישראלי, מעלה את הרעיון הכי הגיוני והכי מוסרי של הוצאת אזרחים מאיזור לחימה לאיזורים בטוחים יותר – במדינה אחרת.
מי שהיה צריך לעמוד בראש התומכים, היו מנהיגי השמאל. כי בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים, היו אלו ממשלות ישראל בראשות מפלגת העבודה, עם לוי אשכול וגולדה מאיר כראשי ממשלה, שתיכננו ברצינות העברה של ערבים מרצועת עזה אל מחוץ לרצועה. ההוכחות נמצאות במסמכים מאותה תקופה. המילה 'טרנספר' לא קיימת בשום מסמך – אבל ההצעות הן בדיוק המשמעות הזו.
ב-20 ביולי 1967, חודש וחצי אחרי המלחמה, הגיש צוות בשם 'הוועדה הבינמשרדית המיוחדת למגעים מדיניים באיזור הכיבוש, שהקים ראש הממשלה לוי אשכול, את מסקנותיו. חברי הוועדה היו משה ששון, שאול בר חיים, דוד קמחי ואלוף מיל' חיים הרצוג, הנשיא השישי של ישראל ואביו של נשיא המדינה כיום.
באחד הסעיפים הם כותבים בהתייחסם להסכם שלום עם ירדן בהנהגת המלך חוסיין, אביו של המלך עבדאללה, כי הסכם כזה יתבסס על "הסכמה בלתי מסוייגת מצידו לחסל יחדיו ולצמיתות את בעיית הפליטים, על ידי פיצויים ויישובם הן בגדה המזרחית והבן בגדה המערבית, תוך העברת פליטי רצועת עזה לשני המרחבים הנ"ל, וסיפוח הרצועה לישראל כשהיא מרוקנת מפליטים". הגדה המזרחית – זו ממלכת ירדן.
אחריהם היה יגאל אלון. בסעיף מס' 7 של תוכנית אלון, נכתב במפורש כי "רצועת עזה תהיה חלק בלתי נפרד מישראל על תושביה הקבועים. חיבורה הרשמי לישראל יהיה רק לאחר שפליטי הרצועה ישוקמו מחוצה לה, עד אז יהיה לרצועה מעמד של איזור כיבוש". לא במקרה ציין אלון כי "חיבורה הרשמי לישראל יהיה רק לאחר שפליטי הרצועה ישוקמו מחוצה לה". המשמעות של 'שיקום הפליטים' מחוץ לרצועה היתה ברורה לכולם – עידוד הגירה.
"אווירה של ניידות אוכלוסין"
עוד קודם לכן, חמישה ימים אחרי תום הקרבות, התכנסה לראשונה ועדת מנכ"לים שהקימה הממשלה, לטיפול בכל הנושאים האזרחיים של ערביי יש"ע, סיני והגולן. הפרוטוקולים המלאים של דיוני 'ועדת המנכ"לים לטיפול בנושאים האזרחיים בשטחים המוחזקים על ידי צה"ל', רוכזו בשני כרכים עבי כרס – כאלפיים עמודים - שהוכנו במשרד הביטחון לפני 30 שנה.
אחד הדיונים המעניינים של הוועדה, התקיים ערב ראש השנה תשכ"ח, 28 בספטמבר 1967. באותה ישיבה התקיים דיון על העברת אוכלוסיה מהרצועה ליו"ש. עוזר שר הביטחון צבי צור אמר ש"הפתרון היסודי הוא להכין תוכניות של ממש בגדה, שתקלוטנה פליטי הרצועה. על נושא זה עובדת ועדה שתבדוק כל הגורמים הטכניים לקליטה. למרות זאת עלינו להמשיך לנקוט צעדים להעברת אוכלוסין מעזה לגדה".
מוטה גור, מפקד הרצועה, הגיב על ההצעה: "לפי הערכתי יש ליצור תנאים שהתושבים ירצו לצאת מהרצועה. יש לשמור שהלחץ לא יביא לידי מרי, אך ידחוף אותם לצאת. את התנאים יש ליצור בין הפליטים ובין התושבים, כך שירגישו שאין תקווה ברצועה מבחינה חקלאית. לא תהיה כל דחיפה והמרצה".
מרגע זה הדיון על הטנרספר התחמם. מנכ"ל משרד החקלאות אל"מ (מיל') אריאל עמיעד, אמר: "ניתן להעביר כמות גדולה לבקעת הירדן. לא הייתי הולך על שאר התושבים, אלא על הפליטים". ומתאם הפעולות בשטחים הראשון, אל"מ שלמה גזית, לימים מראשי השמאל הקיצוני בישראל, החרה החזיק אחריו: "התהליך חייב להיות על כל התושבים והדרגתי (וזאת ברצועה). לגבי הגדה, הניסיון של הערבים בעבר אינו מראה כי העברה לביקעה תגרור בעקבותיה העברה מזרחה. יש ליצור אווירה של ניידות אוכלוסין".
חצי שנה אח"כ, ב-4 במרס 1968, ביקש מרכז הוועדה אל"מ דן חירם, "לא לתת פירסום לממדי ההגירה מהשטחים המוחזקים. פניות בנידון מצד גורמים בינלאומיים כגון ססו"ת (אונר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם – ח.ה.) יש להפנות למשרד החוץ".
"תנועה אל מסגרות גיאוגרפיות וחברתיות אחרות"
הנושא לא ירד מהפרק. הוא נדון שוב בחשאי לפני 53 שנה, במשרד הביטחון, אז בניהולו של משה דיין ז"ל. ראש הממשלה היתה אז גולדה מאיר. בחודש אב תשל"א, אוגוסט 1971, 4 שנים אחרי שחרור רצועת עזה במלחמת ששת הימים, החל צוות מקצועי בהכנת תוכנית אב לרצועת עזה וצפון סיני, על פי הזמנת מפקד האיזור תא"ל יצחק פונדק.
הרקע לתוכנית היה - המלחמה בטרור ברצועה בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים. הניצחון הצבאי בדיכוי הטרור, אשר למרבה הטעות זוכרים אותו כאילו היה היחיד, היה רק שלב אחד מתוך שלושה שלבים מקבילים לחיסול הטרור. השניים האחרים היו תנופת התיישבות רחבה, ושיקום מחנות הפליטים. זאת כדי שישראל תוכיח שליבה אינו ערל לסיבלם של הפליטים הפלשתינים וכי היא רצינית ברצועה לפתור את הבעיה.
ובמסגרת 'שיקום הפליטים', נהגתה התוכנית ל'הגירה' שלהם מהרצועה, למקומות שונים. אף אחד לא דיבר כמובן על 'טרנספר'. אבל כולם, בצורה הכי רשמית, עסקו ב'הגירה'.
בחודש תשרי תשל"ג, אוקטובר 1972, שנה לפני מלחמת יום-הכיפורים, השלים הצוות את עבודתו במסמך עב הכרס, כמאתיים עמודים כתובים בצפיפות במכונת כתיבה, שכותרתו 'איזור רצועת עזה וצפון סיני - תוכנית אב'. הוא קיבל את הסיווג 'סודי', כשהמילה 'סודי' רשומה בכתב יד.
כדאי לשים לב לניסוחים. המילה 'טרנספר' לא מופיעה כמובן. "ההגירה ועידודה הינם אחד מיסודותיה של התכנית המוצעת לאיזור", נכתב בדו"ח. "אי לכך הונח, שהיוזמות ופעולות העידוד השונות, אכן ישאו פירות, ומספר המהגרים יגדל במידה ניכרת בהשוואה להיקף הנוכחי. סקרים שנעשו על מנת לעמוד על הלכי הרוח בקרב האוכלוסיה ונכונותה להגר, נותנים בסיס להנחה זו.
קריאה במסמך חושפת כי כבר בשנים תשכ"ז-תש"ל, 1967-70, עסקה יחידת ממשל מיוחדת בהעברת משפחות ממחנות הפליטים ברצועה למחנות הפליטים באזור יריחו. פעילותה נחלקה לשני שלבים: הראשון, שלב קצר ומבצעי, אשר הסתיים בראשית ינואר 1968 ובמסגרתו הועברו כ-2,800 נפשות. עוד כשנתיים המשיכה היחידה בפעולות ארגוניות מוגבלות, באמצעים אשר הביאו להגירה של כ-2,000 נפשות נוספות. סה"כ היגרו ליו"ש מהרצועה באמצעות יחידה זו כ-5,000 נפשות.
'המועברים', כלשון הדו"ח, סודרו בעיקר בעבודות יזומות, סלילה ושיפוץ דרכים בבקעת הירדן.
למעשה, קובע הדו"ח, חדלה ההגירה היזומה בתשכ"ט. משנת תש"ל התנהלה הגירה של פליטים מרצון והיא מוגבלת בהיקפה. יחידה מיוחדת בשם 'יש"ע' (יחידה לשיקום עזתיים) אשר הוקמה לטיפול במהגרים אלה, החלה בפעולתה בחורף שנת תשל"א, ופעלה במשך כשנה וחצי. זו טיפלה במהגרים מרצון, כ-3,200 נפש שהועברו לאיזורי טול-כרם, קלקיליה, ג'נין, חברון, וסביבות ירושלים, כולל רמאללה, בית-לחם ויריחו. כמות קטנה מאד של מהגרים, כמה עשרות בלבד, הועברה גם לשכם.
הנחת היסוד היתה, שמספר המהגרים יגיע עד חורף תשל"ח לכ-45,000 נפש, ועד לחורף תשמ"ו לכ-87,000 נפש. מרבית המהגרים יבואו מקרב הפליטים, אשר יעדיפו שיקום מחוץ לתחומי האזור, לרוב ביו"ש, תוך שילוב עבודה בישראל.
בנוסף להעברת אוכלוסיה מהרצועה ליו"ש תוכנן גם יישוב 60 אלף פליטים בשכונות חדשות ברצועת-עזה, וליתרת הפליטים תוכנן להקים יישובים בצפון סיני, באיזור אל עריש – בדיוק לפי ההצעה של טראמפ כעת. אלא שגם אז הצעה זו התקבלה בהתנגדות קשה מאד מצד כל הגורמים, ובייחוד מצידו של משה דיין. בפועל הועברו חמשת אלפים פליטים מג'בליה לאל עריש, אולם תושבי אל עריש דחו את קבלתם, ורובם חזרו בסופו של דבר לרצועת עזה, אולם לא לג'בליה.
"הגירה לאל עריש נכשלה עד עתה", מסכם הדו"ח (שפורסם כזכור בשנת תשל"ב). "המהגרים (הלא וולנטריים) (הסוגריים במקור - ח.ה.) לאל עריש העלו טענות מטענות שונות להסברת כישלונה של ההעברה, בחלקן טענות שאינן עומדות במבחן המציאות ובחלקן כאלה העומדות במבחן זה. אך, לסיכומן, נראה לנו כי הסוד נעוץ בחברה הקולטת שאינה מגלה כל נכונות של קליטה, ובהיעדר נכונות כזאת, עשויה כל הגירה לאותם אזורים להיכשל, וליצור בכך מוקדי מתיחות חדשים".
בדיעבד, חבל שהמהלך נכשל. טוב היה למדינת ישראל אם בנסיגה מסיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים היו המצרים מקבלים גם כמה אלפי פליטים פלשתינים.