הסיפור על חדר הכושר בעיר יבנה הזכיר לי משהו שכתבתי לפני כמה שנים ולדעתי הוא תמיד רלוונטי.
לפני כמה שנים קיימתי פגישה בנושא מסוים עם מספר נשים וגברים. בתחילת המפגש עשינו היכרות, סיפרתי קצת על עצמי ועל משפחתי והוספתי דברים הקשורים לעברי והרלוונטיים לדיון.
כשהגענו אל אחת הנשים שבקבוצה, היא הסתכלה עליי ושאלה: "איך אמרת שקוראים לאשתך?". עניתי לה: "כנה". היא אמרה: "אתה בטח לא זוכר, אבל אתה ואשתך הדרכתם אותי ואת בעלי לחתונה לפני שש שנים".
אשתי ואני מדריכים זוגות שאינם מוגדרים דתיים לחתונה כבר מעל עשר שנים. אמרתי לה בצחוק: "מקווה שהיה בסדר..."
היא השיבה: "היה מצוין, חלק מהדברים שאמרתם נמצא בשיח הזוגי שלנו עד היום". שאלתי אותה: "מה את הכי זוכרת מהמפגש איתנו?"
היא ציינה מספר דברים שזכרה, ואחד המרכזיים היה 'דיני ייחוד'. ניסיתי להיזכר ממתי התחלנו לדבר על כך עם זוגות שלא הגיעו מרקע דתי, ואז נזכרתי בזוג שהדרכנו בעבר מדרום הארץ.
כשסיימנו את ההדרכה, הבחור שאל אותי: "מה זו השטות הזאת של היהדות ששמעתי פעם שנקראת 'דיני ייחוד'?". שאלתי אותו: "תזכיר לי במה אתה עוסק?". הוא השיב שיש לו חדר כושר, שהוא גם הבעלים שלו וגם מדריך בקרב מגע.
המשכתי: "אתה מדריך גם נשים?", הוא ענה בביטחון: "בוודאי". אז שאלתי: "היית מוכן לאמן אישה על המזרן באחת עשרה בלילה, לבדך איתה במכון?"
הוא מיד השיב: "מה פתאום, זה לא שייך לעשות דבר כזה". עניתי לו: "יופי, אז עכשיו הבנת מהם דיני ייחוד".
לפני כעשרים שנה, כשהייתי מפקד פלוגה במילואים, ביצענו תעסוקה בגזרת החרמון. בסיום התקופה, בשתיים בלילה, התכוונתי לחזור הביתה, כשלפתע פגשתי את קצינת הקישור של הגדוד. היא שמחה לראות אותי וביקשה טרמפ לירושלים.
השבתי: "אני מבקש סליחה, אבל אני לא נוסע איתך לבד בשעה כזו מהחרמון לירושלים. אני אקח אותך לבית החייל בקריית שמונה, ומחר בבוקר אזמין מונית על חשבוני שתיקח אותך לירושלים".
היא הייתה בהלם. גם לי זה לא היה קל, אבל ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות. לאחר כמה שבועות היא התקשרה וסיפרה לי על מג"ד מילואים שעזב את משפחתו ועבר לגור עם קצינת הקישור שלו. ואז היא אמרה: "רק עכשיו הבנתי למה לא הסעת אותי לביתי".
כולנו נתקלים בסיטואציות שבהן כל אחד יכול ליפול. לפני כשנתיים קבעתי פגישה עם מישהי במשרד בשעה 16:30. לפתע שמתי לב שאני לבד במשרד, אז השארתי את הדלתות פתוחות. למרות זאת, הרגשתי שזו הייתה טעות, ושצריך להיזהר יותר.
כשנזהרים – גוברים הסיכויים שלא ניפול. כי ביתנו הוא מבצרנו.