מי זה הם? אנשי הקצוות, הטהרנים, שרוצים הכל או לא כלום.
מי זה אנחנו? אנשי ה"פרווה", אלו שמבינים שבלי הסכמות, הכוללות גם את המילה הארורה – פשרה, אנו דוהרים לחורבן.
אז הנה כולם "מרוצים" – בג"צ קיבל בדיוק את מה ומי שרצה והצליח לשים ווטו על מועמדיו של לוין ולוין באופן בלתי נסבל – הולך להחרים את הנשיא ,ולשתק את מערכת המשפט. זאת בצד שרים המאיימים לסרב להוראות בג"צ.
בקיצור – אנרכיה המובילה לחורבן.
הערת אזהרה: אינני טוען לסימטריה באשמה (אני בכלל מתנגד לסימטריות שאף פעם לא קיימות אפילו בטבע). אין שום טעם במשחק ההאשמות והצדק הילדותי. ברור שתמיד יש מחנה אחד שמשוכנע שהצד השני "אשם" יותר.
אבל אותי מטרידה רק שאלה אחת: איך עוצרים את החורבן? איך עושים זאת כשכל אחד מהשותפים, הלא-סימטריים, משוכנע שכל מה שצריך זה שהשני יכנע.
האם הייתה אפשרות אחרת?
האם לא היה מקום לתהליך בדיקה יותר רציני של ההאשמות שהגיעו מעיתונאים רציניים (ערוצים 11 ו12 וידיעות אחרונות)? מנגד האם יריב לוין הציע דרך סבירה לבירור ההאשמות הללו? האם ניצל את עשרת הימים שנתן לו בג"צ על ההאשמות הראשונות או שהמשיך בדרכו לעכב עד אינסוף את הבחירה בנשיא.
האם השופטים היו יכולים להתפשר עם לוין על קבלת מועמד אחד מאלו שביקש (בקשי או ביטון)?
הייתה "עסקת" פשרה על השולחן – שנדחתה והובילה למשבר שאנחנו בעיצומו. בתמצית : יש כרגע כחצי עם שמגלה חוסר אמון במערכת המשפט בכלל בבית המשפט העליון וביוע"משית (בצדק או שלא בצדק - אבל אי אפשר להתעלם מחצי עם). זהו מצב בלתי נסבל שמחייב תיקון.
ולכן:
א. לוין מנסה זה זמן רב בכל כוחו בלשנות את האיזונים בין הרשויות במערכת המשפט.
לצערנו הוא החל בדרך דורסנית וקיצונית שנבלמה (כלומר "ניצחון" למתנגדי הרפורמה).
אין גם ספק שבעקבות כשלונו הוא עשה כל מאמץ אפשרי למנוע את בחירתו של עמית כנשיא ביה"מ העליון לאורך יותר משנה.
ב. הועדה לבחירת שופטים בהרכבה הנוכחי מוטה פוליטית כרגע באופן מובהק.
ג. כמו במינויים ציבוריים אחרים (מפכ"לים , רמטכ"לים, יועמ"שים ועוד ועוד) לקראת המינוי מוצפות ועולות טענות רבות שבמקרים רבים הובילו לפסילת/פרישת המועמדים ובמקרים אחרים נדחו.
ד. במרבית המקרים של הטענות ברגע האחרון לפני מינוי מי שמציף את הטענות יש לו אינטרס נגד המועמד, אבל האינטרס הזה מעולם לא היווה עילה לפסילת גופי הטענות.
ה. בשאר המינויים, קיימת ועדת גרוניס, ועדה מקצועית נטו (ללא שום אינטרס פנימי) שדנה בטענות , מראיינת את המועמד כדי לשמוע את תשובותיו לטענות אלו ומחליטה לגבי תוקפן.
ז. במקרה שלנו – אמור היה לבחון את הטענות נציב תלונות השופטים . אלא שזה לא מונה שוב בגלל המחלוקת על הרפורמה המשפטית.
לפיכך ההכרעה בעניין הועברה לידי הועדה לבחירות שופטים . אלא שכאמור הועדה הקיימת איננה רק פוליטית (לשני הצדדים) אלא גם עם ניגוד עניינים מובנה (בגלל מעמד השופטים בה - ש"עובדים אצל" עמית).
מי שהכריעה שעל הועדה הזו תחליט בכל מקרה היא היוע"משית.
ח. יש כאן פלונטר רציני של אמון הציבור , בגלל ניגודי העניינים והאופי הפוליטי המובהק של הסוגייה .
ולכן היה צריך להציע דרך מוסכמת לבירור סופי של הטענות.
בשורה התחתונה: אי אפשר להתעלם ממצב של חוסר אמון של כמחצית העם וכאשר (בצדק) יש דרישה לוועדת חקירה ממלכתית (שתמונה על ידי אותו עמית) חייבים היו למצא מנגנון הוגן שיוציא אותנו מהפלונטר שנוצר.
כך לפחות למי (שכמוני) רואה בחיזוק האמון בביהמ"ש תנאי הכרחי לשיקום וריפוי הקרע בעם.