'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת' [שמות יב,יז]. מדי ליל-הסדר שואלים אנו בהגדה, מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? ומשיבים: עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ, עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא וּגְאָלָם.
קיימת נטייה לחשוב כפשט הכתוב שאוכלים מצות בפסח, 'כי לא הספיק בצקם להחמיץ'. אך זה ודאי שגוי שהרי כבר קודם שאפו את בצקם נצטוו לאכול מצות. אולי היה זה יותר נכון, רגע לפני שתחמיץ הבצקת המוחית של האומה הישראלית מהזיהומים של מצרים, שהרי ישראל התדרדרו כמעט עד לתחתית המדרגה, עד מ"ט שערי טומאה, או אז, רגע לפני שואת-התבוללות נִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹש-בָּרוּךְ-הוּא וּגְאָלָם ביציאה חפוזה, על יתרונות וחסרונות החיפזון.
החיסרון בפזיזות הוא העדר הטמעת השיעור באמונה, כי דרכו של עולם מה שבא בקלות הולך בקלות, והראיה שישראל כשלו די מהר בחטא העגל. על כיבוש הארץ כבר נאמר: 'וְנָשַׁל ה' אֱלֹקיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט...'
מאידך, היתרון הראשון במעלה של הזריזות הוא בעצם ההצלה בשעת ה'שין'. והיתרון הנוסף הוא לימוד מידת הזריזות - 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת' - מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. דרשו חז"ל במכילתא ומביאה רש"י בפרשתנו, אל תקרא מצות, אלא ושמרתם את המצוות, כדרך שאין מחמיצים את המצה כך אין מחמיצין את המצווה, וכשזו באה לידך עשה אותה מיד. קיימת, אפוא, חובת זריזות בקיום המצוות מייד כשמזדמנת לך. מחד ניתנה בפרשה לישראל קביעת הזמנים, בקידוש החודש, אך בכל זמן מוזהרים הם שלא להחמיץ את המצוות הבאות לידיהם.
עוד למדנו במכילתא [ב, פרשה ז] שזהו גם ההבדל הגדול בין גאולת-מצרים לגאולת-העתיד. הראשונה מתאפיינת בחיפזון, 'כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם'. הגאולה האחרונה, לעומתה, מאופיינת בצורה הפוכה לחלוטין: 'כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן, כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל' [ישעיה נב, יב]. גאולה זו מכונה גאולה הבאה 'קמעא קמעא' ומתוך זהירות, כדי שנוכל לאט לאט להטמיע בקרבנו מידה זו, וגם את משמעות שיבת עם-ישראל לעצמיותו, מתוך התבוננות בחסדי ה' עלינו.
רבי משה-חיים לוצאטו בספרו מסילת-ישרים, מביא את הברייתא של רבי פנחס-בן-יאיר: תורה מביאה לידי זהירות. זהירות מביאה לידי זריזות. זריזות מביאה לידי נקיות וכו'. מידת הזריזות מחד מול מידת הזהירות מאידך. ישראל בסדר שונה, תחילה גאולה ראשונה שהייתה בחיפזון, ממנה למדנו את מידת הזריזות, אחריה קיבלנו את התורה המביאה לידי זהירות, וממנה לגאולת העתיד שאנו בעיצומה הבאה קמעא קמעא, ואשר ממנה אנו מטמיעים את מידת הזהירות. אומר הרמח"ל, הזהירות סובב על 'סור מרע' והזריזות על 'עשה טוב', והאמצעים אשר בם נקנה הזריזות, הם אותם אשר בם נקנית מידת הזהירות... כי עניינם קרוב זה לזה מאוד.
אפיית מצות מצריכה את השתיים. זריזות וזהירות, אבל אבקש להתמקד בזריזות בכל המצוות, כי חכמינו תיקנו מספר רב של כללים מורכבים, ופעמים מתנגשים הם זה בזה, עד שהם עלולים להביא לא מעט אנשים למה שקרא מו"ר ראש-הישיבה, הגר"א אלקנה כהנא-שפירא זצ"ל, 'עצבנות דתית'. זו נובעת לא פעם מכך שכאשר אדם פוגש בהם, עליו לקבל החלטה מידית. אין זמן לעשות שאלת-חכם.
בדומה ולהבדיל, בתוכנות הרכב האוטונומי, יש פעמים רבות שהתוכנה מקבלת החלטה מידית, בדילמות קשות ביותר. החלטה שברכב רגיל הנהג פותר בחוש הטבעי שלו לטוב ולמוטב, תוך גזרת גורלות. כמו, האם להטות את ההגה ימינה חזק לעבר זקן המהלך לתומו על המדרכה, ובכך להציל קבוצת מטיילים החוצה את הכביש בפתאומיות, וכיו"ב. דומה כי גם אלגוריתם כדרך שיטתית לתרשים זרימה, לביצוע משימה מסוימת, במספר סופי של צעדים, יתקשה לענות על השאילתות לאור השיטות והמחלוקות מרובות.
מהפסוק 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת' למדנו כאמור שאין מעבירים על המצוות. כלל נוסף הוא 'זריזים מקדימים למצוות', האם 'אין מעבירים' ו'זריזים מקדימים' הם היינו אך? וכללים נוספים כמו העוסק במצווה פטור מן המצווה. כל המקודש מחבירו קודם לחבירו. עדיפותן של מצוות השקולות כנגד כל המצות כציצית. ומה משקל יש לדברי חז"ל, שתפילין חמורים שמי שאינו מניחם נקרא פושע ישראל בגופו. יש מצוות שהן חובת גברא, [חובת האדם], כתפילין, ויש שהן חובת חפצא, [חובת החפץ] כציצית. ואם לא די בכך, הרי ישנו כלל האומר, תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם, וכלל אחר שהעוסק במצווה פטור מן המצווה, ועוד כהנה וכהנה.
במסכת יומא [לג.] מדברת הגמרא על דישון מזבח הפנימי שיש להקדימו להטבת חמש נרות… ואומר שם ריש-לקיש שזה מטעם הכלל 'אין מעבירין על המצוות'. רש"י הביא כמקור לדין זה את דברי המכילתא שהזכרנו 'ושמרתם את המצות'… לא תמתין לה שתחמיץ ותיישן'. אומר המאירי במקום, שזה מדרבנן, כי אין זו דרשה גמורה, ואין זה אלא רמז. אחרים חולקים וסוברים שזה דין תורה. אבל הבה נבחן כיצד היא ההתמודדות הראויה, מדי יום בששת ימי המעשה, בדוגמה הבאה.
מהשולחן-ערוך, [אור-חיים כה, א] – עולה שאחר שלבש טלית יניח תפילין, בסדר זה מהטעם שמעלים בקודש. ואלו המניחים את שקית התפלין והטלית לתוך שקית אחת, צריכים להיזהר שלא יניחו את שקית התפילין למעלה, כדי שלא יפגוש תחילה בתפילין, כי אז יצטרך להקדים ולהניח התפילין קודם הטלית כדי שלא יעבור על המצוה, על פי הכלל שאין מעבירין על המצוות. ודומה כי מטעם זה אכן אומר הרמ"א, שאם יש לו תפילין ואין לו ציצית, אין הוא צריך להמתין לציצית אלא מניח תפילין וכשמביאים לו טלית מתעטף בה.
נעשה פה שימוש בשני כללים, 'מעלים בקודש' ו'אין מעבירים על המצוות', שואל השאגת אריה, רבי אריה-ליב ב"ר אשר גינצבורג, לפני קרוב לשלוש-מאות שנה, הרי הכלל של 'מעלין בקודש', אותו מציין השו"ע, שייך לומר רק על חפץ, כמו רצועת תפילין של ראש שאין להעבירה לתפילה של יד, אבל מי שיש לפניו שתי מצוות, לא שייך שיקדים את זו שקדושתה קלה! וצריך להקדים זו שקדושתה חמורה, היינו קודם להניח תפילין ורק אח"כ להתעטף בציצית. וכאן מוסיף הוא תנאי, אלא אם כן הקלה תדירה יותר, שהרי קיים כלל אחר שתדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם.
ומי שמפתיע הוא הגאון מוילנא, הגר"א, המסביר שכוונת השו"ע היא עפ"י כלל נוסף מכיוון בלתי צפוי - הסוד. כמופיע בזוהר, שסדר התפילה כך הוא שיעלה האדם את עצמו בקדושה מדרגה לדרגה. הטלית הינה כיסוי של מצוה, ובתפילין מקשר עצמו בקשר היחוד והקדושה.
והנה עוד דוגמה מעניינת, בתשובת הרדב"ז, רבי דוד בן-זמרא מגדולי המשיבים, לפני כחמש-מאות שנה, האם מותר לדחות מצוה הבאה לידו של אדם כדי ליוכל לקיים מצוה אחרת המהודרת יותר. חבוש בבית האסורים שניתנה לו אפשרות לבחור בתפילה אחת להתפלל, באיזה יום ראוי שיבחר – האם בתפילה הראשונה, או שימתין לתפילה החשובה יותר, כגון ביום-הכיפורים או בפורים שיש בה גם קריאת מגילה. וכתב הרדב"ז שמחמת הכלל שאין מעבירין על המצות, יקיים את המצווה הראשונה שתבוא לידו, ואין משגיחים אם היא קלה או חמורה, כי אין אתה יודע מתן שכרן של מצות. וכפי שכותב הרמב"ם בפירושו על משנה זו באבות, שבמצוות עשה 'לא יוודע שכר איזה מהן יותר גדול, ועל כן ראוי להשתדל בכולן…' ולזה אמרו אין מעבירין על המצות, הוי אומר, אם נזדמנה לך מצוה, אל תעבור ממנה כדי לעשות מצווה אחרת, גם אם חושב אתה שהיא מהודרת יותר.
בשו"ת חכם צבי מחזק את דעת הרדב"ז עפ"י הגמרא במועד קטן המביאה את הפסוק במשלי, 'אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע' [ה,ו]. דהיינו, אל תפלס, אלא מצוה שבאה לידך בין גדולה בין קטנה, עשה! והוסיף, שיש לחשוש שמא חלילה ימות, ולכן יש לחלק בין המתנת זמן מועט, שאז אין צריך לחשוש, לזמן מרובה שיש לחשוש שמא ימות ועליו לקיים את המזדמנת לו תחילה.
אגב, החכם-צבי, הרב צבי הירש אשכנזי, היה רב הקהילה האשכנזית של אמסטרדם לפני כשלוש מאות שנה, וענה על אלפי שאלות שהגיעו מקהילות בכל רחבי אירופה. הוא נקרא בכל זאת בתואר חכם, כי קיבל סמיכה כשלמד בסלוניקי בישיבה ספרדית.
דוגמה שלישית היא כשאדם יודע שתענית בצום-גדליה תגרום לו שלא יוכל לצום ביום-הכיפורים, האם עליו לותר על תענית הבאה לידו, צום גדליה, כדי לקיים את צום יום-הכיפורים. לדעת הרדב"ז ייתענה בצום-גדליה, שהיא המצוה הראשונה שבאה לידו. אולם לדעת החכם-צבי לא יתענה, כדי שיוכל לקיים את מצות יום-הכיפורים, שהיא מהתורה. מעיר על כך בשדי-חמד, שהכלל מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה, חל רק כששתי המצוות מן התורה. אחרת, נדחית הקלה מפני החמורה.
והנה דוגמה אחרונה, האם נכון לדחות מצוה לזמן אחר כדי לקיימה בהידור. כמו דחיית קידוש הלבנה עליה למדנו לאחרונה בדף היומי, למוצאי שבת, שהוא הזמן היותר מהודר לקיומה כשהוא מבושם ולבוש בבגדים נאים. כותב תרומת-הדשן, שאם מוצאי-שבת חל בז' או ח' לחודש, שאז גם אם תתכסה הלבנה יהיה שהות לקדשה ביום אחר, ימתין למוצאי-שבת. אבל אם מוצאי-שבת מאוחר יותר, ויש לחשוש שלא יהיה פנאי לקדשה, יקדש עכשיו כשיכול, כי כל שיש להסתפק שיעבור זמן המצוה, אין משהים אותה אפילו כדי לעשותה מן המובחר. וגם כאן, יש החולקים ומביאים את הפסוק בתהלים [קיט ס] 'חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי לִשְׁמֹר מִצְוֺתֶיךָ'. ופסק השולחן-ערוך שיש לקדש במוצאי-שבת כשהוא מבושם ובלבוש נאה.
מו"ר הרב אשר וייס מביא יסוד בכלל של 'זריזים מקדימים למצוות' הנלמד מאברהם אבינו, שהשכים מיד בבוקר לעקידת יצחק בו, שאמנם הרב שלמה קלוגר ב'ספר החיים' כותב שכלל זה הוא מן התורה, ולעומתו הטורי-אבן על מסכת ראש-השנה [ד.] סובר שאינו אלא מדרבנן, אבל לדידו, [הגר"א וייס], דין זה שזריזים מקדימים הוא אמנם מן התורה, אלא שאין זה חיוב גמור אלא 'רצון התורה', 'רצון ה'' הנלמד מהתנהגות אברהם-אבינו. לולא דמסתפינא דומה כי זוהי ההנחיה הראויה למי שמסתפק מה הדין בדיני קדימה אלו, כשעליו לקבל החלטה מידית, ואין בידו זמן לשאול רב, שיפעל מתוך זריזות וזהירות כאחד, וישאל עצמו, מהו רצון ה'. כפי שאנו אומרים ב'מודים דרבנן', 'לשמור חוקיך ולעשות רצונך'. רצון ה' הוא ראשית, לעובדו בשמחה, שהרי התורה מזהירה מפני הקללות, 'תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אלוקיך בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל', [דברים כח, מז]. עבודה בשמחה מתוך זריזות שבני-ישראל למדו כבר ביציאת-מצרים, ומתוך זהירות הבאה מלימוד התורה ומגאולת העתיד שבה זוכים אנו לחיות, גם יחד. עבודת הבורא מתוך אהבה ויראה, אך חלילה לא מתוך 'עצבנות דתית'.
בסוף הפרשה נאמר 'וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא' - לא בכדי, על איזון חינוכי חשוב זה, ביקש אמו"ר ע"ה שבנו, אחי בכורי, ידרוש בדרשת הבר-מצוה שלו לפני למעלה מששה עשורים. כי כשהמכילתא אומרת 'מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה', כוונתה שיהא כל אדם מישראל אפוף במצוות ולא בדברים בטלים. כדברי הרמב"ן היסודיים בסוף פרשתנו, בהתייחסו למצוות הרבות המזכירות את יציאת-מצרים. הרמב"ן רואה במצוות אלו, מפתח להבנת כלל המצוות, שכולן ניתנו לחיזוק האמונה וההודאה באדנות ה', ובלשונו הזהב: 'כוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה. ואין א-ל עליון חפץ בתחתונים, מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו. מטרה זו היא תכלית בריאת האדם. וממשיך ואומר שבזכות הנסים הגדולים והמפורסמים, אדם מודה בנסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה. כי אין לאדם חלק בתורת משה-רבינו, עד שיאמין שכל הדברים והמקרים הקורים לנו, הם נסים. אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, בין בחיי הפרט ובין בחיי האומה.
כאמור, אומרת התורה 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם, וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם. וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה'. מתוך מציאות האות על ידך, תהיה תורת ה' שגורה בפיך. אומר הרשב"ם: 'לְאוֹת עַל יָדְךָ', יהיה לך לזיכרון תמיד, כאילו כתוב על ידך, כעין דברי הפסוק בשיר-השירים 'ִשימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶך'ָ [ח,ו], כך לא תחמיץ שום מצוה. וכך מתוך זריזות וזהירות, כדברי הרב יוסף-דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, גם האומה לא תחמיץ הזדמנות כש'קול דודי דופק', בשיבת עם ישראל לארצו.
הכותב הוא יו"ר ומייסד חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל