שיעור חייו

אבידע בכר מתרוצץ במרץ בין השדות של בארי ובין משרדי הקיבוץ. גם הפרוטזה החדשה ברגלו לא עוצרת אותו מלוודא שהכול מתנהל כשורה.

כמנהל גידולי השדה של בארי, הוא אחראי על אחד מעורקי החמצן העיקריים בקיבוץ שחטף מכה קשה וכואבת ב־7 באוקטובר.

גם חייו שלו התנפצו לרסיסים באותו היום כשהסתתר בממ"ד בביתו עם בני משפחתו. יחד עימם חווה 12 שעות של אימה בניסיון נואש לא לאפשר למחבלים לחדור את דלת הממ"ד.

במשך שעות התמודד מול תופת נוראה, כאשר עשרות מחבלים חמושים חודרים אל תוך ביתו בברוטליות, יורים, בוזזים, שורפים ורוצחים לנגד עיניו את אשתו דנה ואת בנו כרמל ופוצעים אותו אנושות ברגלו.

אחרי שעות של טלטלה בין חיים ומוות הובהל במצב אנוש לבית החולים, שם ייצבו את מצבו אך נאלצו לקטוע את רגלו.

מאז הוא עובר תהליך שיקום אינטנסיבי בגופו ובנפשו, מתעקש לאחות את השברים. וכמו עוף החול הוא קם מעפר, אוסף פיסה לפיסה ומחבר מחדש את חלקי חייו.

"חוזרים לבארי, ברור!"

בכר נחוש, ואינו נותן לטרגדיה הקשה לנהל את חייו. סדר היום שלו עמוס. יחד עם קהילת בארי הוא מתגורר בדיור הזמני בחצרים, מבקר כמה פעמים בשבוע בבית החולים שיבא תל השומר ובכפר השיקומי עדי נגב, ומנהל בבארי את ענף גידולי השדה.

למרות הטרגדיה האישית, ברור לו שיום יבוא והוא ישוב לבארי. "אחרי האסון שואלים אותי כל הזמן: תגיד, אתה חוזר לבארי? ואני עונה לכולם: ברור".

אחרי כל מה שעברת, אין לך שום ספק?

"אין לי ספק", הוא משיב בנחרצות. "כשטיילתי לפני שנים עם דנה בקוסטה ריקה, הגענו למרגלות הר הגעש ארנל. מה שיפה בו שבכל כמה דקות הוא מתפרץ.

אתה יושב בלילה במעיינות החמים ומסתכל למעלה ללוע הר הגעש ורואה אותו זורק לבה לאוויר. זה מראה מרהיב. אבל אחת לחמישים שנה הוא מתפרץ בעוצמה ומחריב את כל הכפרים שלמטה. ולמרות זאת, בסוף החקלאי חוזר לכפר שנחרב ומשקם את ההריסות. הוא יודע שמתישהו הר הגעש יתפרץ עליו שוב, אבל הוא לא מוותר וחוזר. בסוף גם אנחנו כמו אותו חקלאי, רק פלחים. אנשים פשוטים שעובדים את האדמה. אין ספק שאנחנו נחזור לבארי ונבנה הכול מחדש".

למרות ההבנה שהר הגעש העזתי יתפרץ שוב מתישהו?

"ברור שהוא יתפרץ. אם מישהו חושב שהר הגעש הזה לא יתפרץ שוב במטולה, בעפולה, בג'נין, בכפר סבא ובתל אביב – הוא מתבלבל.

אנחנו צריכים להבין, ואם לא נבין את הבעיה שלנו - הם ישחטו את כולם", הוא מתריע. "אבל אני שנולדתי בבארי, ומכיר כל רגב וכל ואדי בבארי, מבין שבסוף הבית, ארבעת הקירות והבטון, זה לא באמת מעניין אלא האדמה, הטריטוריה. אין לנו מקום אחר".

ההכרה כי אין מקום כמו ארץ ישראל הדהדה בו בעוצמה במהלך ביקורו במינכן לפני חודש וחצי, כשעצר עם חברו ליד אגם פסטורלי מול נוף עוצר נשימה.

"עצרנו שם באיזה אגם יפהפה כדי לשתות כוס קפה עם שטרודל תפוחים. אני יושב לי בשמש ומאכיל את הברבורים ששטים באגם והכול ירוק ופורח מסביב, ואני אומר לחבר שלי: יניב, ככה אני רוצה לחיות, בשקט ובפסטורליות הזאת. והוא אומר לי: אבידע, רק תבין דבר אחד, בשנת 1940 היה פה את אותו אגם יפהפה עם ברבורים ואת אותו שטרודל תפוחים ושחטו אותנו פה. בסוף ליהודי אין מקום יותר טוב בעולם מאשר ישראל, כי זה שלנו. זה הבית שלנו", הוא פוסק. "וכשאתה מבין את הדבר הזה אתה אומר: השבעה באוקטובר כבר קרה. עכשיו השאלה מה הבנו. מה למדנו. זו השאלה האמיתית שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו וכרגע, כמו שזה נראה, לא הבנו שום דבר".

אתה לא חושב שהבנו מהשיעור הכואב הזה משהו?

"מה הבנו? כבר שנה וארבעה חודשים אני נלחם באויב הזה ואז אני רואה את החזרת החטופים ואני רואה את כל המחבלים שם בכמויות, מאחורה, מלפנים, מהצדדים, חמושים ועם טנדרים לבנים חדשים - אז כנראה לא למדנו שום דבר", הוא מפטיר בכאב. "ולכן הר הגעש הזה יתפרץ עלינו עוד פעם, ואולי בפעם הבאה נבין. כי הבעיה היא לא סינוואר ולא נסראללה. בסוף הבעיה היא אם את ואני מבינים את השורש של הכול".

ומה השורש לדעתך?

"שמדינת ישראל לא יכולה להיות שכנה של מדינות לא ריבוניות. היא לא יכולה להיות שכנה של ערביי יהודה ושומרון ולא שכנה של רצועת עזה. למה? כי מי שנמצא שם בעצם רוצה להרוג ולהשמיד אותנו. זו המטרה והייעוד שלו. בשביל זה הוא חי. הבן שלי שנולד בישראל הולך בגיל 18 לצבא, זו הדרך שלו. הילד שנולד בעזה אם יש לו מזל הוא שהיד בגיל 13 ואם אין לו מזל אז הוא שהיד בגיל 30. אבל תמיד תמיד המטרה שלו תהיה להרוג אותך. ואנחנו צריכים לקחת לו את הכוונה להשמיד ולרצוח אותנו".

איך עושים את זה?

"כרגע מה שאנחנו עושים ביהודה ושומרון, בג'נין, בעזה – אנחנו הורסים להם יכולות. אבל יכולות אנשים יכולים לצבור מחדש. זה הפיך. השאלה אם אתה לוקח להם את הכוונה".

אפשר לקחת מאדם רעיון ואידאולוגיה?

"יש דרכים לקחת כוונה. קודם כול על ידי חינוך, אבל זה סיפור ארוך של דורות. לא שנה ולא שנתיים, אלא כמה דורות. ולנו אין זמן לחנך אף אחד", הוא מסביר. "דרך אחרת היא להעיף אותם למדינות ריבוניות. מצידי תיקח את הגדר של עזה ותעביר אותה לים התיכון, זהו. להעיף את כל האנשים מעזה לתוך מצרים. ומיהודה ושומרון להעיף לתוך ירדן, סוריה ולבנון. וכך בעצם ישראל כמדינה ריבונית תהיה שכנה של מדינות ריבוניות בלבד".

למה שהעולם יסכים לזה?

"לעולם לא באמת אכפת ממה שקורה כאן. אני נוסע הרבה בעולם, הם בכלל לא יודעים איפה זה ישראל.

העולם בכלל לא מבין מה הבעיה. כשאני פוגש אנשים בשדה התעופה על הספסל, הם רואים אותי בלי רגל ושואלים: מה קרה? סרטן? ואני עונה להם: טרור. החבר'ה מעזה ירו בי. ואני ישר פותח גוגל מאפס ומראה להם איפה עזה ממוקמת ואיפה אני גר. אני מראה להם את הקובייה הקטנה של עזה והם שואלים: אז למה אתם לא הורגים אותם? ואני חושב: וואלה, הם הבינו. אנחנו לא הבנו כלום".

אבל מה שמותר לאמריקאים ולעולם אסור לישראל. תראה איך בית הדין בהאג נעמד על הרגליים האחוריות נגד ישראל.

"היו לי ארבעה ילדים וכשהייתי אומר לאחד מהם 'אל תשחק בפלאפון עכשיו', הילד היה מבין לפי האינטונציה שלי אם אני מתכוון ברצינות או לא. אם אני מתכוון ברצינות הוא לא יעז לגעת בפלאפון שלו. לישראל אסור למצמץ", הוא אומר. "ישראל צריכה להגיד לעולם - גם עכשיו, שום דבר לא מאוחר - תשמעו, אנחנו בעוד שבועיים־חודש משמידים את הרצועה. ולפי איך שהיא תגיד את זה - העולם יבין אם היא מתכוונת לכך ברצינות או לא. אם היא מתכוונת ברצינות, העולם ימצא פתרון ויעביר את התושבים העזתים לתוך מדינות ריבוניות בעצמו. זו השיטה ואין שיטה אחרת".

עוד לפני העולם, זה לא יעבור בישראל.

"לכן אני טוען שהבעיה היא לא ביבי ולא סינוואר. רק כשאת ואני נבין את הבעיה ונתמודד איתה, גם המנהיגים שלנו יבינו ויפעלו. כל עוד אנחנו לא נבין - זה לא ילך".

בכר מלין על המשא ומתן עם חמאס לשחרור החטופים: "כרגע אנחנו עושים איתם משא ומתן. אנחנו חושבים שהם רוצים לחיות ואני אומר שזה לא מעניין אותם. הם רוצים לשמור על האדמה. הם רצחו אותי כי אני יושב על האדמה שהם חושבים שהיא שלהם".

בשבעה באוקטובר הם קראו לתושבי העוטף "מתנחלים".

"בדיוק. זה בסוף מאבק על טריטוריה, ולכן הפתרון שלי הוא פתרון טריטוריאלי. אם הם רוצים לקחת את האדמה שלי - כדאי שאבוא יום לפני כן ואקח להם אדמה. צריך להעיף אותם לתוך מצרים, ולא אכפת לי מה המצרים יעשו איתם. אני כבר לא יכול להכיל אותם בתוכי".

תן לי קסאם פעם בשנה

אתה חי בחברה שמזוהה עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית. איך מקבלים שם את הדיבורים האלה שלך?

"בגדול הם כמו הרבה אחרים בארץ שאומרים: אני מסכים איתך אבל תשמע, אנחנו לא יכולים, העולם, האג - ממציאים תירוצים למה לא.

בכל הארץ כולם מסכימים עם דעותיי וכולם בסוף אומרים: אנחנו לא יכולים. יש בנו רפיסות ישראלית־יהודית, אני לא יודע למה", הוא קובל. "יש בנו משהו שמונע אותנו מלעשות. אנחנו חושבים שאם נעשה – מי יודע מה יקרה. ואני אומר: חשבנו בזמנו שאם נהרוג את סינוואר הוא יהיה עטוף בחטופים, זו המצאה שהמצאנו.

אמרנו בזמנו: אם נספח את הגולן מה יעשו לנו, ואם נחסל את נסראללה - אוי ואבוי. ומה קרה? כלום. ואם נעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים מה יקרה לנו? כלום לא יקרה. גם אם תעבירי משם שני מיליון עזתים – לא יקרה לנו שום דבר. אם נדחוף אותם למצרים – לא יקרה לנו שום דבר", הוא מתעקש. "אנחנו ממציאים לעצמנו בראש כל מיני דברים ונמנעים מלעשות דברים שישפיעו על עם ישראל לדורות".

הקונספציה עדיין כאן?

"ברור. אלה שאומרים שעם ישראל חזק וחמאס מורתע, והרסנו את תשתיות הטרור של חמאס ומחבלי חיזבאללה קיבלו בראש - זה שטויות. אל תאמיני לזה".

היום זה השיח באולפנים ועולה קריאה לעצור את המלחמה בעזה.

"הם צודקים, כי כמו שהמלחמה נראית כרגע - היום שאחרי ייראה בדיוק כמו היום שלפני", הוא קובל. "זו שאלה של אסטרטגיה. האם ישראל הולכת להשמיד את הרצועה עד האחרון בהם, כשהמשמעות היא שאין שם בית אחד, אין אדם אחד, אין עץ אחד, אפילו את הדקלים הייתי עוקר שם, ואם הייתי יכול גם את הדגים בים הייתי מרעיל. אבל אם ישראל לא הולכת לכיוון הזה - אז שתפסיק את המלחמה. כי ככה היום שאחרי ייראה בדיוק כמו היום שלפני, רק פחות אלפיים חיילים, עוד אלפי פצועים, משפחות הרוסות. כי מה יצרת? כלום", הוא מוחה. "במצב הזה תחזיר כמה שיותר חטופים הביתה ואל תמתין לכלום".

אתה נפגש עם גורמים בממשלה ובמערכת הביטחון כדי להשמיע את קולך?

"נפגשתי עם הרמטכ"ל, עם שר הביטחון גלנט, אני מכיר את כולם. הבעיה שאף אחד לא באמת רוצה שהמציאות תשתנה. כולם מרוויחים מהבעיה הזאת שנקראת פלשתינים - האמריקאים, המצרים ואפילו אנחנו.

גם אנחנו, 23 שנה בבארי היינו אומרים: תן לי קסאם פעם בשנה. למה? כי היינו מקבלים הארכה לפטור ממיסים. ולכן כולם מרוויחים. רק שאנחנו הגענו למצב שאנחנו כבר לא יכולים להכיל את זה", הוא נאנח. "די. נגמר. חייבים לפתור את זה והפתרון הוא כואב".

מה הפתרון לשיטתך?

"שעזה נעלמת, יהודה ושומרון כנ"ל, ובעצם ישראל שכנה של מדינות ריבוניות בלבד".

הנשיא טראמפ הציע תוכנית הגירה מרצון לתושבי עזה. מה דעתך על התוכנית הזאת?

"אני חושב שזו תוכנית מעולה. צריך להעיף את כולם מיהודה ושומרון ומעזה לתוך מדינות ריבוניות. ברור שאנחנו צריכים לתמוך בכל הכוח בתוכנית טראמפ, רק שזו לא תהיה הגירה לחלקם אלא לכולם", הוא מדגיש. "צריך להבין שאם אחרי כמה זמן לא מצליחים להעביר בהגירה מרצון, צריך לעבור למה שנקרא הזזה, לא מרצון".

אבידע מספר על פגישה עם הרמטכ"ל היוצא הרצי הלוי בבארי לפני כחמישה חודשים: "פגשתי אותו בחדר האוכל ואמרתי לו: הרצי, אתה תותח. לימדת את העזתים ללכת דרומה, צפונה. יש לך דבר אחד לעשות - להפציץ את מעבר רפיח ולדחוף אותם מאה קילומטר אל תוך מצרים. זה הדבר שיש לעשות. הוא הסתכל עליי ואמר: כן אבידע, אני מכיר את הדעות שלך. אמרתי לו: נכון. אתם לא הבנתם שום דבר. אתם עדיין חיים בקונספציה. לי פשוט הסבירו את השיעור טוב טוב והבנתי".

גן העדן התפוצץ

אבידע בכר נולד לפני 51 שנה בקיבוץ בארי להוריו אביגיל וציקו (אברהם) בכר. בן בכור למשפחה של ארבעה ילדים.

את שמו אבידע קיבל על שם לוחם צה"ל אבידע שור, שנהרג בשנת 1973 במהלך מבצע 'אביב נעורים' בלבנון. את ילדותו העביר בבארי. בצבא שירת בחיל הים. "יום אחד קיבלתי צ'ופר בצבא לעשות שמירות לתקופה קצרה בקיבוץ גשר הזיו. ככה הכרתי את דנה אשתי", הוא מספר.

בשנת 2000 הם נישאו בבארי ונולדו להם ארבעה ילדים: רותם, נופר, כרמל והדר. אבידע למד תואר במדעי ההתנהגות, כלכלה וניהול באוניברסיטת בן גוריון. "באיזשהו שלב ביקשו שאהיה אקונום, אחראי על ענף המזון בקיבוץ. אמרתי לעצמי: אוכל אני אוהב, אנשים אני אוהב, אז למה לא. במשך עשור שימשתי בתפקיד. היו לנו אחלה חיים בבארי. זכינו לחיים של גן עדן בקיבוץ, הכי טובים שאפשר".

גן עדן, אפילו שלאורך השנים התמודדתם עם "טפטופים" ובלוני תבערה?

"תמיד ראינו את החיים בבארי שהם תשעים וחמישה אחוזים גן עדן וחמישה אחוזים גיהינום. זה מקום מדהים ומדי פעם היו בו גם צבע אדום וטפטופים. צריך להגיד שהמחדל של השבעה באוקטובר הוא מחדל צבאי אדיר, אבל הוא גם הפקרה מדינית של 23 שנה אחורנית. הבן הגדול שלי, רותם, נולד בשנת 2001, הוא נולד לקסאמים. הוא לא מכיר משהו אחר. הוא גדל לעובדה שמדי פעם יש קסאמים ונכנסים לממ"ד וממשיכים. יש סבב ועוד סבב, ובעצם ככה חיים".

אולי הכינוי "טפטופים" היה מאוד נוח כי זה אפשר לכולם לעצום עיניים.

"אנחנו קנינו שקט, ובסוף זה התפוצץ לנו בפנים. היינו נרקומנים של שקט. אי אפשר להתחבא מזה. רצינו שקט, לחיות, להתפרנס, להתפתח בלי להביט למציאות בעיניים, ובסוף זה התפוצץ עלינו".

הוא מנסה לתאר את גודל האסון בקיבוצו: "בארי הוא קיבוץ שיתופי, יש חיי קהילה תוססים. אנחנו חוגגים ביחד, בוכים ביחד, אוכלים שלוש ארוחות ביום יחד, ולכן הדבר הנורא שקרה הוא כל כך עוצמתי ומטלטל. זה לא אדם אחד שנרצח לנו, אלא נרצחו לנו מאה ושניים חברים שהם כולם כמו משפחה. אנחנו מכירים את כולם ברמה הכי קרובה שאפשר, ולכן המכה כל כך כואבת והטרגדיה כזאת גדולה".

איך אפשר להכיל את זה בכלל?

"אי אפשר. עד היום אני רואה את רשימת האקסל של מאה ושניים הנרצחים שלנו ואני לא מאמין שזה קרה. אתה אומר לעצמך שזה לא יכול להיות. מתוך אלף ומאה חברי הקיבוץ, עשרה אחוזים נלקחו לנו ברמה ברוטלית וטראומתית וקשוחה. רק במשפחה שלי אנחנו איבדנו שבעה. וגם האחרים הם כמו אחים", הוא נושם עמוקות ומדגיש: "אבל אנחנו נקום. אנחנו נשתקם. ייקח לנו זמן, אבל אנחנו נשתקם. יש פה לשקם לא רק קיבוץ ומשפחה, יש פה לשקם מדינה שלמה".

עברת תהליך של התפכחות מאז השבעה באוקטובר?

"אני בשישה באוקטובר חשבתי שאם אני אתן להם כסף והכול, הם לא ירצו להרוג אותי. התבלבלתי. אחרי השבעה באוקטובר הבנתי מי האויב שמולי. הוא בא לרצוח אותי, נקודה. הוא לא בא לשחק איתי".

גם האנשים מסביבך חושבים ככה, או שהם חוזרים קצת לאמונות של השישה באוקטובר?

"יש ויש. בסוף יש אנשים שנשחטו בבארי ועדיין חושבים שאם ניתן להם ונתחבק איתם יהיה פה שלום והם ייתנו לנו לחיות. אבל הבני דודים, גם ביהודה ושומרון וגם בעזה, מדברים אדמה. ומי שמדבר אדמה יש לו זמן. לעומתו, מי שמדבר על חיים בא לעולם לשמונים שנה לחיות ואין לו זמן לכלום. להם יש סבלנות".

היום אתה יותר אופטימי או פסימי?

"אני חושב שאם בשנים האחרונות היו סבבים, אז זה עוד סבב שלא הבנו ממנו כלום. זה סבב גדול, זו מלחמה, אבל זה עוד סבב. עדיין לא נפל לנו האסימון מי זה האויב הרע הזה. ודרך אגב, כולם חמאס", הוא מציין.

"שאלו אותי: מה אתה אומר על זה שאנחנו מחזירים יותר מאלף מחבלים לתוך עזה. ואני עניתי: בעזה יש שני מיליון מחבלים, מה זה עוד אלף ושלוש מאות?! אין שם בלתי מעורבים. כולם מעורבים עד האחרון. בבארי, מי שירה בנו אלה הנוח'בות ומי שבזז ופירק לי את הבית אלה החבר'ה עם הקביים שנכנסו לבארי בגלים אחר כך. ולכן אני אומר שאין בלתי מעורבים. לפי דעתי יש שם ארבעה דורות שצריך להעלים מהיקום הזה. אין להם זכות קיום בכלל", הוא זועק בכאב. "נגמרה לי החמלה בשבילם. הבעיה היא שלנו הישראלים יש חמלה לאויב שגדולה מהחמלה לעצמנו. ומה שקרה לי זה לא שהתפכחתי, אלא אני שמאלן שבגדו בו ושמאל שבוגדים בו הופך להיות רוצח. לא רואה בעיניים. הימין לא יודע לנהל מלחמות כאלה. הימין אולי יעשה שלום. השמאל שבגדו בו ידע לקיים מלחמות. הוא לא רואה בעיניים".

אדמה קודמת לחיים

יש עוד שיעור שלמדת, וזה בקשר ליחס שלך למגזר הדתי־לאומי.

"נכון. היה כנס של חבר'ה מגוש עציון אצלנו בקיבוץ, ואמרתי שאני אומר דבר קשה, אבל מזל שהשבעה באוקטובר קרה אצלי בבית. כי אם זה היה קורה בגוש עציון, הייתי אומר: מה הם גרים שם, ואולי מגיע להם. בגלל העובדה שזה קרה אצלי בבית, אני את השיעור הזה למדתי. זה שיעור נוראי שעלה לי יקר מאוד, אבל למדתי".

מה למדת?

"אני הבנתי שהמתנחלים הם גיבורים ושהם הבינו מזמן את מה שאני לא הבנתי. הם הבינו שאדמה קודמת לחיים. אתה לא יכול להקים חיים אם אין לך את האדמה שלך. לכן המתנחלים תופסים אדמות וגבעות, לוקחים את האדמה, שומרים עליה ומקימים עליה חיים", הוא אומר בהערכה. "פעם חשבתי שאם אתן את בארי בחינם אז ייתנו לי לחיות בשקט. לא הבנתי שהאדמה של בארי חשובה יותר מהחיים, כי אם לא תהיה את האדמה של בארי לא יהיו חיים. אני חייב להחזיק באדמה ולהיות ראוי לאדמה הזאת כדי ליצור עליה חיים. זו ההבנה הגדולה".

עברת טרגדיה אישית גדולה, איך מצליחים לקום?

"בבית החולים אתה מקבל תעודת זהות חדשה שכתוב בה שחור על גבי לבן 'אלמן' ובדף המצורף כתוב 'כרמל ז"ל', ואתה מתחיל להבין מה זה שכול. היום השכול בשבילי זה געגוע. אני מתגעגע אליהם כל יום, כל היום, ברמת געגוע הכי גבוהה שיש. הגעגוע לא קהה. זה געגוע אין־סופי שנמצא כל הזמן לדנה אשתי ולכרמל. אתה יכול לבכות מזה, אבל אתה יודע שהם לא כאן. הם זזו", הוא אומר, וחוזר באחת לרגעים המטלטלים ביום ההוא בממ"ד: "הדר, הבת שלי, בת 13, ראתה את אמא שלה שוכבת על הרצפה מתה ואת אח שלה מת ואותי מדמם חזק מהרגל. והיא אומרת לי: אבא, אתה תמות גם, בבקשה אל תעזוב אותי. ואני אומר לה: הדר, ברור שאני לא עוזב אותך. באותו רגע הדר הבינה שלזמן יש סוף ושאנחנו לא כאן לנצח. אל תגידו בחיים מחר. אתם לא יודעים מה יקרה מחר. אל תגידו בעוד חודש, כשהילדים יגדלו, בפנסיה. הזמן הוא שברירי. בסוף הזמן שנראה אין־סופי הוא הדבר הכי סופי לבני האדם".

אבידע משתף בתחושת החמצה צורבת: "הייתי יושב במשרד וכרמל היה מתקשר אליי: אבא, בוא לבריכה. הייתי אומר לו: כרמל, יש לי עוד ארבע ישיבות ואני חוזר הביתה בשמונה בערב. והיום כרמל איננו. מה עשיתי", הוא משתנק. "היום אני אומר, בחיים אל תגידו מחר. לכו למשפחה, לילדים, לאישה, תחיו את החיים ותיצרו יחד זיכרונות טובים".

למרות הנחישות לצעוד קדימה ולהסתער על החיים, אבידע משתף גם ברגעי שבר לא פשוטים. "יש לי רגעי שבר. אני בוכה ואני מתגעגע אליהם ברמות. אני מאפשר לעצמי את הדבר הזה במקלחת וכשאני נוסע ברכב לבד. אבל בסוף אני מבין שדנה וכרמל לא יחזרו ונשאר לי להביט קדימה. אני חייב לבנות הכול מחדש".