ספר חדש מגלה כיצד השלטונות הצרפתיים מנעו באופן שיטתי מעשרות אלפי ניצולי שואה לחזור לבתיהם בפריז, והעדיפו להשאיר את הדירות בידי הצרפתים שהשתלטו עליהן במהלך המלחמה.
סיפורה של משפחת מאלואנצ'יק ממחיש את הטרגדיה הכפולה: ב-1935 התגוררו ישראל והלן מאלואנצ'יק עם שתי בנותיהם בדירת שני חדרים בשדרות פרמנטיה 118. הוא היה מעצב כובעים מפולין, היא - תופרת צרפתייה.
חמש שנים מאוחר יותר, עם כיבוש צרפת, נאלצה המשפחה להתפצל: ישראל נשלח למחנות, הלן וילדותיה נמלטו לאזור החופשי.
כשחזרה הלן לפריז באוגוסט 1944, אחרי שחרור העיר, גילתה מציאות מזעזעת: לא רק שדירתם רוקנה מכל תכולתה, אלא שזוג צרפתי - אנדרה ואיבון פשטאו - השתלט עליה. בעלה כבר לא היה בחיים - הוא נרצח באושוויץ, יחד עם 40,000 יהודי פריז נוספים.
פרופ' שרה גנסבורגר מאוניברסיטת Sciences Po חושפת את היקף התופעה: "כ-25,000 משפחות יהודיות נותרו ללא בית", היא מסבירה.
"השלטונות טענו שהעדיפו לשכן בדירות משפחות צרפתיות שבתיהן נפגעו בהפצצות. זו הייתה מדיניות מכוונת".
המערכת המשפטית שיתפה פעולה עם הנישול: כשפנתה הלן מאלואנצ'יק לבית המשפט ביוני 1946, נדחתה תביעתה. משפחת פשטאו המשיכה להתגורר בדירה עד 1956, בעוד היא ובנותיה נאלצו להסתמך על חסדי קרובי משפחה.
המחקר חושף פרט מטריד נוסף: רבים מהדיירים החדשים הביעו "הפתעה ואכזבה" כשגילו שבעלי הדירות היהודים שרדו את השואה. "הם היו בטוחים שהיהודים לא יחזרו", מציין המחקר.
"ההשתלטות על דירות יהודיות נתפסה כ'התנהגות נורמלית ונפוצה' באותה תקופה".
הספר מתאר כיצד הפכה הטרגדיה היהודית להזדמנות נדל"נית עבור הצרפתים: מה שהחל כ"פתרון זמני" למשפחות שבתיהן נפגעו בהפצצות, הפך למדיניות קבועה שנתמכה על ידי המערכת המשפטית. השופטים העדיפו באופן שיטתי את זכויות הדיירים החדשים על פני הבעלים המקוריים.
הגילויים החדשים מעלים שאלות קשות על תקופת השיקום של צרפת אחרי המלחמה: בזמן שהמדינה התהדרה בשחרור מעול הכיבוש הנאצי, היא המשיכה את מדיניות נישול היהודים בדרכים "חוקיות". עבור אלפי ניצולי שואה, השחרור לא הביא עמו את החזרה הביתה.