נכון לשעה זו, נשארו בעזה 79 חטופים (כולל שמות מלפני המלחמה כמו אברה מנגיסטו והישאם א-סייד).
אם הכל יתנהל כשורה – וכשמדובר בהסכם עם ארגון טרור רצחני כדאי תמיד לסייג ב'אם' – עד תום השלב הראשון יוחזרו לישראל בעזרת השם עשרים מתוכם, רובם בחיים.
מלבדם, בין חמישים ותשעה הנותרים, נקבע כבר מותם של 35 ושניים נוספים הם עובדים זרים. למעשה, רק עשרים ושניים מהחטופים שייוותרו בתום שלב זה הם אזרחי ישראל שנמצאים אולי ובתקווה עדיין בין החיים.
למען הסר ספק: מדינת ישראל מחויבת לנקוט את מירב המאמצים כדי להחזיר מהשבי גם את גופותיהם של אלו שנפלו וגם את אלו שנלכדו בעבודתם כאן כעובדים זרים עבורנו, אבל, וזה אבל גדול מאוד, שני הדברים האלו לא יכולים להוביל לסיכון של חיי ישראלים. במילים אחרות, אי אפשר לשחרר רוצח פעיל או לקחת סיכון עתידי בדמות שיקום חמאס, אם ההישג שיינתן בתמורה הוא אך ורק גופות של חללים או שחרור של עובדים זרים.
וכאן אנחנו מגיעים לשאלת השאלות: האם מדינת ישראל, שגם כך שילמה מחיר נורא ובלתי אפשרי עבור מרבית חטופיה, שירדה על הברכיים מול ארגון טרור והפכה כמעט כל ישראלי בעולם ל'חטיף' פוטנציאלי, אמורה להמשיך לשלב בו היא בוודאות נאלצת לסיים את המלחמה בעזה ולוותר על מטרת המלחמה השנייה – הכרעת ומיטוט שלטון חמאס, חרף ההקרבה העצומה שכבר שולמה בדם של טובי ילדיה כדי להשיג את המטרה הזו, כדי להציל אולי עשרים ושניים אזרחים חיים?
והאולי הזה הוא אולי גדול משתי סיבות: האחת, לא ידוע לנו עדיין מצבם של כולם, ומהניסיון המר עם חמאס אפשר להניח שהסיכויים לכך שכולם בין החיים - לא גבוהים. השנייה, משום שחמאס מודע היטב לחוזקו של הקלף שהוא מחזיק, ומירב הסיכויים שהוא ימצא את הדרך – גם בעסקה שכזו – להשאיר בידיו למצער אחד או שניים מהם, אולי בתואנה שהוא לא מוצא אותו, עד שהחטוף המדובר יצוץ ביום מן הימים לצורכי סחיטה חוזרת, במודל גלעד שליט או אפילו רון ארד.
כמו בשאלת העסקה המקורית, אין תשובות קלות. אי אפשר לומר איזה דם יקר או חשוב יותר, אי אפשר 'לוותר' על חיים של אחד למען השני, אלו החלטות שאין לקנא במי שצריך לקבל אותן, ובכל זאת, יש שני הבדלים עצומים, בגללם אני סבור שאסור למדינת ישראל ללכת לשלב ב' בעסקה כפי שהוצג בתחילת הדרך.
הסיבה הראשונה היא נושא הפסקת הלחימה. בעוד בשלב הראשון ישראל הצליחה להבטיח לעצמה באופן מלא את האפשרות לשוב ולהילחם עד תום השמדתו של חמאס, בשלב השני היא אמורה להותיר אותו על כנו ולמעשה להפסיד במלחמה.
זה מחיר שאסור שישולם על ידי מדינה ריבונית עם מינימום של כבוד עצמי מזרח תיכוני ויצר הישרדות סביר. ואגב, הסיבה הזו בתוקף גם אם ישראל – מסיבותיה שלה – לא מתכוונת לחדש את הלחימה בעזה באופן מיידי.
וכאן מגיעה הערה חשובה: אם ישראל תצליח לייצר מצב של שלב ביניים שימשיך עוד כמה שבועות ויצמצם עוד יותר את מספר החטופים החיים בידי חמאס, אך מבלי לשלב את ההתחייבות של תום הלחימה, במה שיהווה מעין המשך של שלב א', אך מתבקש לעשות זאת.
הסיבה השנייה היא הבדל הגישה של ממשל טראמפ: בשלב המקדים לעסקה הראשונה, טראמפ היה לחוץ לייצר הישג "שביידן לא הצליח" מיד עם כניסתו לבית הלבן. כן, כואב שישראל צריכה לפעול בגלל קפריזות של נשיא אמריקני, אבל את התמורה קיבלנו מיד ובמזומן בשורה ארוכה של נושאים (אספקת חימושים בהיקף עצום, הסרת סנקציות על מתיישבים, ייזום סנקציות על בית הדין בהאג, השקת יוזמת הטרנספר העזתי ומבצע גירוש הסטודנטים הזרים האנטישמים מהקמפוסים האמריקנים, וכל זה בשבועיים בלבד...).
בשלב הנוכחי, טראמפ כבר לא לחוץ להמשיך את העסקה, כפי שהוא אומר בגלוי שוב ושוב, נראה שהוא לגמרי פתוח לאפשרות של חידוש המלחמה בעזה ומגבה את ישראל לחלוטין. לפיכך, הוסר אחד הנימוקים המרכזיים שפירטתי בבמה נכבדה זו בזמנו בעד העסקה הראשונה.
בשורה התחתונה, לישראל אסור בתכלית האיסור לקבל עסקת כניעה בשלב ב', אבל מותר וגם רצוי לה לעשות את המקסימום כדי למקסם את מספר החטופים המשוחררים בשלב א' - כולל הטעיית חמאס בעצם ניהול המו"מ על שלב ב', עד תום שחרור חטופי שלב א', וכולל חסימת כל סיוע הומניטרי מכל סוג שהוא עם תום השלב הראשון, כדי להפעיל לחץ אמיתי ואגרסיבי על חמאס, עד להשבת אחרון החטופים.