הגמ' במסכת סוטה ב. אומרת: "אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: וקשין (רש"י: לפני הקב"ה) לזווגן כקריעת ים סוף, שנאמר (תהלים סח) 'אלקים מושיב יחידים ביתה, מוציא אסירים בכושרות'.
הפסוק משווה בין זיווג בין איש ואישה לקריעת ים סוף. מתברר שיש דברים שקשים גם להקב"ה. כמו שהיה קשה לו לבקוע את הים כך קשה לו לזווג זיווגים. זו אמירה קשה. האם יש משהו שקשה לבורא עולם?
אם נבין את הקושי בקריעת ים סוף, נבין את הקושי בזיווג בין איש ואישה. הקושי בקריעת ים סוף לא היה לקרוע את הים, אלא לגרום לעם ישראל לקפוץ למים. הקב"ה יכול להשתלט על המחשבה של עם ישראל, אך אז אין בחירה לאדם וממילא לא תהיה משמעות לקיומו. הקב"ה בוחר שלא להתערב בתכניותינו ורצונותינו. 'הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים'. תכנית הבורא היא שהיחס הנפשי והרצונות של אדם יהיו תלויים רק בו עצמו. החרדות והיראות של האדם תלויות רק בו. לכן אם העם נרתע מלהיכנס לים, אין מי שיגרום לו להיכנס.
הקושי הזה בא לידי ביטוי במדרש מכילתא דרשב"י פרשת בשלח: "בארבע כתות עמדו ישראל על הים: אחת אומרת נפול לים. ואחת אומרת נחזור למצרים. ואחת אומרת נעשה מלחמה. ואחת אומרת נצווח כנגדן".
מעניין, אגב, מהיכן ידע המדרש שעל שפת הים היו ארבע כתות? המדרש לומד זאת מדברי משה שהיו ארוכים מהרגיל, וכנראה ביקש להשיב לכל כת וכת: "זו שאמרה נפול לים אמר להן 'התיצבו וראו את ישועת ה''. זו שאמרה נחזור למצרים אמר 'לא תוסיפו לראותם עד עולם'. זו שאמרה נעשה מלחמה אמר 'ה' ילחם לכם', וזו שאמרה נצווח כנגדן אמר להם 'ואתם תחרישון'.
במחקר בתחום הנפש והמוח מקובל כי יש ארבע תגובות הישרדותיות שהמוח מפעיל אוטומטית כאשר הוא מזהה סכנה או איום. כולן מתחילות באות הלועזית F:
- Flight – בריחה: התרחקות מהמצב המאיים, פיזית או רגשית.
- Freeze – קיפאון: שיתוק זמני וחוסר יכולת להגיב.
- – Fightמאבק: התמודדות ישירה עם האיום, בין אם בהגנה עצמית, פעולה אקטיבית ועוד.
- Fawn – ריצוי: ניסיון לפייס ולרצות את הגורם המאיים באמצעות התרפסות.
מדהים כיצד המדרש הקדום המזהה בעם ישראל ארבע כתות במצב לחץ משקף למעשה את ארבע התגובות האופייניות למצבי סכנה, ארבעת ה: F.
הכת שרצתה לקפוץ לים: Flight - בריחה. הכת שרצתה לחזור למצרים - Fawn - ריצוי והתרפסות. הכת שרצתה להילחם במצרים Fight - - מאבק. הכת שרצתה לצווח כנגדן Freeze :קיפאון. הם עמדו במקום והתפללו, ולא עשו דבר מעבר לכך.
הפתרון האלוקי – הדרך החמישית
הקב"ה מציע פתרון שאינו עולה בדעתה של אף אחד מהכתות: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: מַה תִּצְעַק אֵלַי, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ' ללכת קדימה באמונה גמורה, למרות שהים לפניהם. אף שלכאורה על פי שכל אנושי ורציונלי הפעולה הזו לא יכולה להצליח, צריך אדם להשאיר מקום לבורא עולם לגמור את המשימה. "ה' יגמור בעדי". אדם צריך קצת להרפות מלנסות לאחוז את המציאות. אדם צריך קצת לשחרר כדי לתת לאלוקים להיכנס לעולמו ולסיים עבורו את המלאכה.
חז"ל במסכת סוטה לז .מספרים שנחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, היה הראשון שקפץ לים.
רק כאשר הוא נכנס עמוק עד שנראה היה שהוא טובע – הים נבקע לפניו!. כאן טמון מסר אמוני חשוב:
לעיתים הפתרון למצוקה לא נובע מהתגובות הרגילות עליהן מצביע המחקר הרציונלי: לחימה, בריחה, קפיאה במקום או כניעה. לעיתים יש להאמין וללכת קדימה, גם כשאיני רואה ממש איך הכל מסתדר.
מסר חשוב לימינו
בחיינו אנו נתקלים לא אחת במצבים בהם כל האפשרויות נראות חסומות. ואנו בוחרים בדרכים הרגילות. התורה מלמדת אותנו על הדרך החמישית – להאמין ולצעוד קדימה גם אם הדרך לא נראית ברורה. זו תמצית האמונה היהודית: כשנראה שאין מוצא, הדרך נפתחת בזכות הצעד הראשון שאנו עושים מתוך ביטחון בה'. זו לא עצה פשוטה הואיל ואנו רגילים לעבוד עם השכל ולבחון בכל אירוע את כל השלכותיו. לא אחת השכל מוביל אותנו לשיתוק או לפעול באחת מארבע הדרכים הרגילות, שבכולם יש סוג של פסימיות והשלמה עם המציאות. כיצד אפשר אפוא להתגבר על כך?
הדבר מחבר אותנו לרעיון נוסף שנמצא בפרשת השבוע וקשור גם הוא באופן עמוק לנפשו של האדם ולדרכי קבלת החלטות:
חיפזון היציאה ממצרים – לזנק לפני שהפחד משתק
אחד המאפיינים הבולטים של יציאת מצרים הוא החיפזון שבו היא התרחשה: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיהוָה."
אך אם נתבונן היטב, נראה שלא היה לחץ אמיתי לצאת באופן מיידי. למעשה העם יצא רק למחרת, אז מדוע אפוא נצטוינו לאכול את קרבן פסח בחיפזון, בעמידה, חגורים, כאילו אנו כבר עומדים לצאת לדרך?
החיפזון כהכרעה נפשית – לצאת לפני שהכוחות המשתקים משתלטים
רבים מהפרשנים מסבירים כי החיפזון לא היה הכרח פיזי אלא הכרח נפשי. אילו היו בני ישראל משהים את יציאתם, הם עלולים היו להתחיל להתלבט, לפחד ולהישאב חזרה למנטליות של עבדות. בני ישראל חיו במצרים במשך מאתיים ועשר שנים. העבדות לא הייתה רק פיזית אלא גם מנטלית. הם התרגלו למציאות של שעבוד. לכן היציאה משם הייתה חייבת להיות חדה ומהירה, ללא זמן לעיבוד רגשי שעלול היה להחזירם לאחור. אם רק היו מנתחים רציונלית את האירוע לא היו יוצאים. מי ידאג למשל לאוכל לכל ההמון הזה החל ממחר? ייתכן שזו הסיבה שרק חמישית מהעם יצאו וארבע חמישיות נשארו במצרים....
החמצת ההזדמנות – השהייה עלולה להוביל לכניעה ולקפיאה במקום
ההבדל בין מצה לחמץ הוא השהייה. בצק שתופח לאט הופך לחמץ, אך אם אופים אותו מיד הוא נשאר מצה. כך גם האדם, לעיתים כדי להתגבר על קושי או להתגבר על קשיי החלטה, עליו לקבל החלטה בחיפזון. לעיתים הניתוח השכלי הרב, שבאופן כללי הוא משובח, עלול לגרום להפסיד את הרגע הגדול. אם הוא משהה את ההחלטה – הוא "מחמיץ" אותה.
הדבר נכון לקריעת ים סוף, והוא נכון גם למציאת בן זוג. לעיתים יש לקבל את ההחלטה מתוך קפיצה למים. בלי חשבונות שכליים מעכבים. אך את זה הקב"ה לא רוצה לעשות במקום האדם. על כן משימה זו קשה להקב"ה, כי הוא החליט למסור את ההחלטה ביד האדם, והאדם הוא יצור מורכב, ובעיקר דחיין. אדם שרוצה להשתפר מבחינה רוחנית או אישית, אך אומר "אעשה זאת מאוחר יותר", עלול שלא לעשות זאת לעולם. כשאדם רוצה לקפוץ קדימה, המוח מתחיל לעכבו בתירוצים: "זה לא הזמן", "צריך להתכונן עוד קצת",ועוד. לפעמים צריך לזנק לפני שהים נבקע.
אגם ברגר לימדה אותנו השבוע פרק חשוב – היא פעלה באופן הכי לא רציונלי שיש: היא לא לגמרי הבינה איך יקבלו שוביה את דרישתה לשמור שבת, היא לא לגמרי הבינה איך תעמוד היא עצמה בשמירת שבת בשבי ואיך תעמוד בשמירת כשרות ואי אכילת בשר.
אך היא בחרה בדרך אמונה בלי לעשות חשבונות (ובסוף התגלגל באורח פלאי ממש שלא השתחררה מהשבי בשבת). כאסתר המלכה בשעתו, שבחרה לשמור כשרות בבית המלך, והצילה עם שלם בכוח אמונתה, כך אגם מאירה את דרכו של עם שלם. וכפי שכתבה בלוח המחיק במסוק: 'בדרך אמונה בחרתי ובדרך אמונה שבתי'. כתבוה לדורות.
לחיזוק עם ישראל באמונתו, להשבת כל השבויים והחטופים, לע"נ הנופלים הקדושים ולע"נ אבי מורי ברוך מרדכי ומור חמי משה נחמיה.