שני נערים מהשומרון עמלו באחד הבקרים השבוע להדביק מודעות נגד שחרור המחבלים הסיטונאי במסגרת עסקת החטופים. לגיטימי? תלוי את מי שואלים.
אם תשאלו את משטרת ישראל תגלו שלטעמה זו סיבה לחקירה פלילית. החשד: השחתת פני מקרקעין. אחת העבירות הקלות שבחוק העונשין. כך זה עובד במשטרת ישראל, ברגע שיש החלטה לסמן למישהו שהמעשים שלו לא מוצאים חן בעיני המשטרה – כבר יימצא הסעיף בחוק העונשין להדביק לו למצח. אם הבערת צמיגים באיילון בהפגנת שמאל יחליקו לך את זה, ואם הדבקת מודעות בשומרון – בא בבקשה לתחנה.
אם חשבתם שפתיחת התיק הפלילי נגד הנערים המדביקים היא שערורייה, בטח תזדעזעו לשמוע שהטלפון הסלולרי של אחד הנערים נתפס בידי החוקרים ובמשטרה כבר הודיעו שבכוונתם להגיש בקשה לבית המשפט לצו חדירה לטלפון. חקירת ההדבקות מסתעפת.
אז באו נדבר רגע על חיטוט בטלפון הסלולרי של חשוד בתיק: קודם כל חשוב לדעת שלמשטרה אין סמכות עצמאית לחדור לטלפון או למחשב שנתפסו כחלק מחקירה פלילית. היא צריכה להגיש לבית המשפט בקשה לצו חדירה לחומרים ובית המשפט צריך לשקול לפי אמות מידה שנקבעו בפסיקה האם הוא מאפשר בכלל את החדירה לטלפון, האם ואילו הגבלות הוא מטיל על ביצוע החיפוש במכשיר (לדוגמא: הגבלת החיפוש רק להתכתבויות עם גורם רלוונטי לתיק ולא חיטוט לא רלוונטי לתיק בהתכתבויות אחרות או באפליקציות שלא רלוונטיות לחקירה). אמות המידה למתן הצו קשורות לדוגמא בחשיבות של פיצוח התיק, הפוטנציאל לאתר תוצרים רלוונטים בטלפון או במחשב, תפקידו ומעמדו של החשוד ועוד.
אחת הסוגיות החשובות שהוכרעו בהקשר הזה בשנים האחרונות ניתנה סביב הליך שהגישו יועציו של ראש הממשלה נתניהו שנחשדו בהטרדת עד המדינה שלמה פילבר. במסגרת חקירתם הטלפונים החכמים שלהם נתפסו והם התנגדו לחיטוט המשטרה בהם. הפרשה הגיעה לדיון בהרכב מורחב של תשעה שופטים בבית המשפט העליון שדן באיחור של 30 שנה בנושא הכל כך משמעותי של חדירה לטלפונים חכמים ומחשבים של חשודים.
השאלה המשמעותית ביותר שנידונה בפסק הדין הארוך בעליון היא שאלה שלכל אדם ברחוב נראית טרוויאלית: האם יש זכות לחשוד להשתתף בדיון בבית המשפט שדן בבקשה לחדור לו למכשיר הסלולרי? ישיב לכך כל אדם עם הגיון בריא: מה השאלה? ברור שכן! כך השיב גם השופט אלרון לשאלה הזו. אבל דעת הרוב שהובילה הנשיאה דאז אסתר חיות הלכה בדרך אחרת. חיות סבורה שכעיקרון אין זכות הופעה בדיון בבקשה לחדירה לטלפון לחשוד או לסנגורו, וקיום דיון כזה במעמד הצדדים, המשטרה והחשוד, ייעשה רק במקרים חריגים למדי.
מהם אותם מקרים חריגים למדי? אז זהו שזה לא ברור. חיות פירטה דוגמאות מסוימות, כמו עורך דין או עיתונאי שיש להם חיסיון וחיטוט בטלפון החכם שלהם הוא פעולה רגישה מאוד וחשוב שהדיון בעניין יתקיים במעמד הצדדים וקולם יישמע בבית המשפט, אבל יחד עם זאת חיות ציינה שזו לא רשימה סגורה וכל מקרה צריך להבחן לגופו.
הפסיקה בינתיים לא מספיק עובתה בסוגיה הזו ואין יותר מדי דוגמאות מתי בתי המשפט מאפשרים או מונעים מחשוד להשמיע את קולו בבית המשפט ביחס לחדירה לטלפון או המחשב שלו. לכן מבחינתי סאגת המדביקים מהשומרון היא הזדמנות חשובה לתקוף את הדורסנות של הזכות לפרטיות בידי משטרת ישראל.
אנחנו חיים בדור שכל עולמנו נמצא במכשיר הסלולרי שלנו ואסור להשלים עם מצב של חדירה כל כך חסרת טעם וגסה לחיינו. אין שום היגיון לעכב לחקירה מי שמדביק מודעות פוליטיות (למעט מקרים שיש במודעות עבירה עצמאית כמו הסתה לדוגמא) ובטח שאסור להשלים עם מצב שהטלפון החכם שלו יבלה חודשים בחדרי החקירות. עצוב שבכלל צריך לומר את זה.
פניתי לבית המשפט בעניין הטלפונים של הנערים מהשומרון שאני מייצג מטעם 'חוננו' ואין לי אלא לקוות שהם ישובו במהרה לבעליהם. האם בית המשפט יעמיד את המשטרה במקומה? נחיה ונראה.