שורשיו של ט"ו בשבט נטועים בעם ישראל מדורי דורות. החל מהעובדה שביום זה לא אומרים תחנון (שו"ע קלא, ו), דרך המנהג לערוך שולחן עם פירות, ועד לשיטת המקובלים הרואה באכילת פירות ביום זה תיקון לחטא אדם הראשון.
לאורך הדורות היה זה יום בעל משמעות דתית עמוקה, אך בדורות האחרונים הוא קיבל מעמד מחודש והפך לחג מן המניין בלוח השנה העברי.
התנועה הציונית לקחה את ט"ו בשבט הגלותי, שהתמקד בעיקר בהיבט הדתי – לימוד הלכות ברכות, תפילות למען ארץ ישראל ותיקון חטא אדם הראשון – והפכה אותו ליום בעל תוכן לאומי, המדגיש את נטיעת עצים, יישוב הארץ והקמת המדינה.
בשנים האחרונות קמו תנועות חדשות, שלא היו מוכרות לנו או לאבותינו, אשר מבקשות להוסיף רבדים נוספים לט"ו בשבט: מודעות סביבתית ואקולוגית, רגישות לטבע ולסביבה, צמצום השימוש בחומרים מזהמים כמו פלסטיק ומודעות למשבר האקלים. תנועות אלו, המזוהות עם תפיסה אוניברסלית, מנסות להעניק לט"ו בשבט משמעות חדשה שאינה בהכרח קשורה למורשת היהודית או הציונית.
שלושה רבדים בט"ו בשבט
בעם ישראל קיימות שלוש גישות מרכזיות כלפי ט"ו בשבט, אשר התווספו זו על זו לאורך הדורות:
הרובד הדתי – הוותיק ביותר, במסגרתו יהודים בגולה התפללו לגאולה ולשיבת ציון.
הרובד הלאומי – שהתווסף בתקופת התנועה הציונית, ושם דגש על יישוב הארץ, נטיעת עצים והפרחת השממה.
הרובד האוניברסלי – שנתווסף בעשורים האחרונים ומקדם ערכים של קיימות, שמירה על הטבע וצמצום זיהום הסביבה.
אולם, יש לשים לב כי לרוב מי שמדגיש את הערכים האוניברסליים נוטה להתעלם משני הרבדים האחרים, ולעיתים אף לדחות אותם. אותם גורמים מבקשים לעקור את הלאומיות ואת הפן הדתי, ולהכניס לט"ו בשבט תכנים חדשים ללא חיבור לשורשיו היהודיים והציוניים.
שלושה כוחות מתמודדים במחננו
הרב אברהם יצחק הכהן קוק מתאר בפסקה מפורסמת מ'אורות התחיה' (יח) כי בעם ישראל פועלים שלושה כוחות מרכזיים:
הקודש – המסורת הדתית, ההלכה, הקדושה היהודית.
האומה – הרוח הלאומית, הקמת מדינה יהודית, בניית חברה ציונית.
האנושיות – הערכים האוניברסליים, שמירה על הטבע, סיוע לכלל בני האדם.
הרב קוק מדגיש כי שלושת הכוחות צריכים להשתלב יחד ולפעול בהרמוניה. אין זה נכון להפריד ביניהם וליצור מלחמה בין גישות שונות. הקודש העליון הוא שמאגד את שלושת הכוחות, ומבטיח שהכול יפעל למען תהליך הגאולה.
כפי שהציונות הדתית הצליחה לחבר בין הלאומיות לבין הקודש, כך יש לחפש את הדרך הנכונה לשלב גם את ההיבטים האוניברסליים בתוך מסגרת יהודית אותנטית. יש לברר האם וכיצד ניתן לכוון את התכנים האקולוגיים והסביבתיים לשירות הקודש, ולמנוע מהם להפוך לכלי למחיקת הזהות היהודית והציונית.
היכולת לקחת תהליכים חברתיים ולנווט אותם לכיוון הקודש, כך שיצמיחו פירות טובים ולא מקולקלים, היא המהות של ט"ו בשבט. בגמרא (ר"ה יד.) מסבירים כי בט"ו בשבט "עלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה" – זהו שלב שבו עדיין אין פירות בשלים, אך מתחילה התעוררות פנימית שתוביל בעתיד לצמיחה מבורכת.
אם נדע לקחת את התהליכים המתרחשים כיום בחברה הישראלית ולכוון אותם למקום של קדושה, נוכל להגיע למצב שבו "כל פריו קודש הילולים לה'" – וכל מה שאנו עושים יהפוך להיות חלק מהתהליך האלוקי של תיקון העולם וגאולת ישראל.