האירוע הטראגי בו שמה ילדה בת 12 קץ לחייה בעקבות חרם שעברה בכיתתה מחזיר אותנו לשיח הכואב אודות תופעת החרם והשלכותיה הקשות בעיקר בגילאים הצעירים אך לא רק בהם.
הפסיכולוגית ההתפתחותית ד"ר איריס ברנט, מרצה במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט, מתייחסת לסוגיה שמותירה צלקות, לעיתים בלתי הפיכות, וכבר בפתח דבריה היא מרחיבה את הגדרת המונח חרם להיקפים שאולי לא חשבנו שהם תחת ההגדרה הזו.
"ההגדרה שלי למונח חרם היא מאוד רחבה וסובייקטיבית. היא כוללת את הילד או הילדה שמרגישים שמשהו לא נוח להם עם איך שילדים בסביבה שלהם מתנהגים אליהם. ילדים לא קוראים לזה חרם אלא במקרים קיצוניים, אבל חרם מתחיל כשילד או ילדה מרגישים שהם מודרים מעשייה חברתית באופן שיטתי. לא במשך תקופה קצרה ולא לפעמים כן ולפעמים לא, אלא באופן שיטתי. זה יכול להתבטא גם בשמות שמכנים אותם, בהערות מעליבות, בדחיפות בגרם המדרגות, בלא להזמין למסיבות ולאירועים, לא להתעניין כשחולים ועוד".
מול תופעות רבות שכאלה, אומרת ד"ר ברנט, יש להתייחס לקלה כאל חמורה ולהקשיב רוב קשב לחוויה כפי שמתאר אותה הילד, ולעיתים לגלות שהתופעה חוזרת על עצמה בדוגמאות שונות.
על דבריה אלה אנחנו שואלים אם מאחר ומדובר בתופעה נפוצה כל כך ובעלת מאפיינים רבים כל כך, האם הילדים עצמם בכלל מודעים לכך שמדובר בחרם, או שהם מפרשים את האירוע כתגובה טבעית למי ש"לא בא להם טוב בעיניים".
ד"ר ברנט סבורה שהסיבה לכך שילדים אינם מתייחסים לחוויית החרם ברצינות היא העובדה ש"גם מבוגרים לא מצליחים להבין ולקלוט שכשהחוויה היא של חרם יש לזה השלכות לטווח ארוך וזה משליך על היכולות של האדם לשנים קדימה לחוות חרדות, דיכאון, קושי ביצירת קשר עם אחרים, זה משפיע על הערך העצמי ועל התפקוד לשנים רבות קדימה. גם הורים ומורים לא מספיק מבינים ולא מספיק מודעים להשלכות ארוכות הטווח של חרם וכל מה שנכלל בכך".
לכך מוסיפה ברנט ומחריפה את הדברים ואומרת כי לא די בכך שלא מספיק מודעים, אלא שקיימת גם נטייה לייצר סטיגמה על קרבן החרם כמי שאשם במה שקרה לו. "אמנם כל מי שכרוך בתוך החרם הם ילדים וגם הם זקוקים לעזרה, אבל אנחנו לא מספיק מודעים לכך שיש נפגע ופוגע. אנחנו נוטים לחשוב שהסובלים מהחרם במידה מסוימת מזמינים את זה על עצמם. זה נובע מבורות".
"כשמדובר במשהו חברתי צריך להבין את הדינמיקה החברתית שכרוכה בעניין והדינמיקה שמתחזקת את זה היא שכל אחד זורק את תפוח האדמה הלוהט לאחר, ההורים מאשימים את המורים, המורים את ההורים, הצוות מעביר אחריות להורים ופינג-פונג ההאשמות הזה הוא חלק מהדינמיקה שלא מאפשרת לצאת מהפלונטר הזה וזה מה שגורם לכך שחושבים שהילד הנפגע אשם כשאף אחד לא לוקחים את האחריות הנדרשת".
על הטיפול הנדרש במקרה שכזה אומרת ד"ר ברנט: "כשאני נפגעת בפגיעה כזו אני מסתכלת רחב ולא בצורה של אשמה. צריך להפריד בין נכון ללא נכון, בין פוגע לנפגע, לתת הכרה מאוד ברורה וחד שמעית לצד שנפגע, ואז גם לחשוב רחב על הדינמיקה שמסביב ולאפשר לכולם לחשוב באופן רחב, יצירתי ואמפטי עם כוונות טובות להתמודדות עם המצב".
בנקודה זו שאלנו את ד"ר ברנט אם כאשר קורה אירוע קיצוני של התאבדות, קיים גם שיח על ההשלכות הנפשיות על הפוגעים והפוגעות שבגיל כזה מבינים שהם אחראים למות חבר או חברה לכיתה, או שההתמקדות היא אך ורק בקרבן? לדבריה השאלה לגיטימית מאחר וגם הפוגעים הם ילדים שיצטרכו להמשיך את חייהם עם השלכות האירוע ו"גם הפגיעה שלהם היא חלק מהאירוע המערכתי. לכן אין ספק שצריך להתייחס גם לפוגעים". עם זאת היא מציינת ש"כאשר יש משאבים מוגבלים מתייחסים קודם כל לנפגע, אבל בהיבט רחב יותר לגופו של עניין גם לפוגעים צריך להתייחס". לשם כך נדרש שיתוף פעולה של כלל המערכות הרלוונטיות.