לפני שנים, בסיור בתקופה זו, שמעתי את זאבו אומר את הרעיון הבא. הוא דיבר על השקדיה ועל משמעותה העמוקה, וכהרגלו חיבר זאת לאמונה, להיסטוריה היהודית, לארץ ולחיים עצמם. אנסה לתמצת לזכרו.
השקדיה – פורחת ראשונה
השקדיה היא הראשונה שיוצאת בתפרחתה, גם כשהחורף עדיין בעיצומו. בעוד העצים האחרים נראים קפואים ודוממים, היא מבשרת את האביב שמתקרב.
לכאורה, אין זה הזמן לפריחה – האוויר עדיין קר, האדמה רוויה בגשמים, השמש בקושי מבליחה. אך דווקא אז היא מצמיחה פרחים ורודים-לבנים, עדות לכוחה הפנימי וליכולתה לפרוץ קדימה למרות התנאים.
השקדיה מסמלת את ההעזה, את התקווה שמנצחת את הקור, את הניצוץ שלא כבה גם כשהכול נראה חשוך.
שקדים בתשורת יעקב
כאשר יעקב שולח מנחה למלך מצרים – לאיש שבניו עדיין אינם יודעים שהוא יוסף – הוא בוחר לשלוח בין היתר שקדים:
“וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים” (בראשית מג, יא).
למרות שהרעב הכבד פוקד את הארץ, עדיין יש בה מעט משפע הברכה. דבש, בוטנים ושקדים – סמלים לתנובה, להמשכיות, לתקווה שלא אבדה גם כאשר הרעב מאיים.
השקדים כאן הם לא רק פרי הארץ – הם ביטוי לרוח היהודית, שמוצאת בתוכה את הכוח להמשיך, גם בזמנים קשים.
השקד – סוד התחייה
בערבית, השקד נקרא “לוז” (lwz), וכאן מגיע חיבור נוסף, עמוק ומשמעותי.
המדרש מספר שלאחר מות האדם וקבורתו, נשאר ממנו “לוז שבשדרה” – עצם קטנה שאינה נרקבת ואינה נעלמת. מסורת זו אומרת כי ממנה ייברא האדם מחדש בתחיית המתים.
המשמעות ברורה: הלוז – השקד – הוא התמצית, הגרעין שממנו יכולה לצמוח התחייה. אפילו כאשר הכול נראה סופי, כאשר הגוף מתפרק – נשאר גרעין קטן של חיים, פוטנציאל שיכול להיבנות מחדש.
כך גם עם ישראל. לאורך ההיסטוריה הוא עבר תקופות קשות – חורבנות, גלות, רדיפות – אך תמיד נשאר בו “לוז” פנימי, גרעין רוחני שממנו נוצרה תחייה מחודשת.
בית אל – מקום החזון - לא במקרה נקראת בית-אל גם בשם “לוז”. שם, במקום הזה, חולם יעקב את חלומו הגדול – סולם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, ומלאכי אלוהים עולים ויורדים בו. שם הוא מבין שהחיים הם חיבור מתמיד בין שמים לארץ, שהאדם חי על הקרקע אך חייב לשאת מבט אל הרוחני, אל הנצחי.
מטה אהרון – הפריחה לאחר המחלוקת
מטה אהרון, שהיה עשוי מענף עץ שקד, פרח לאחר חטא קורח ועדתו. היה זה סימן משמיים לכך שאהרון והלויים נבחרו להנהגה-
“וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָרַח מַטֵּה-אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיּוֹצֵא פֶּרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים” (במדבר יז, כג).
גם כאן מופיעה אותה תופעה: מתוך ענף שנראה יבש וחסר חיים, צומחת פריחה. גם אחרי מחלוקת, אחרי ניסיון לערער את ההנהגה, יוצא סימן של חיים מחודשים.
ירמיהו והשקד – הבטחה שאינה מתבטלת
כאשר ירמיהו רואה מקל שקד, ה’ משיב לו-
“מַה-אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ? וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה. וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי-שֹׁקֵד אֲנִי עַל-דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ” (ירמיהו א, יא-יב).
השקד מקדים לפרוח, והנבואה כאן היא מסר על מימוש ההבטחות האלוקיות ללא דיחוי.
גם אם נדמה שלוקח זמן, גם אם יש רגעים שבהם העתיד לא ברור – ההבטחה עומדת בעינה. כשם שהשקד יפרח במועדו, כך דבר ה’ יתגשם.
השקד – סמל האמונה וההמשכיות- השקד והשקדיה אינם רק סמלים חקלאיים, אלא תמצית של רעיון רוחני עמוק - היכולת לפרוח גם בתנאים קשים.
השמירה על גרעין פנימי של חיים, גם כאשר הכול נראה אבוד. ההבטחה שהתחייה תמיד תגיע, שהעתיד תמיד קיים.
מורשתו של ז'אבו
זאבו, בכישרונו המיוחד, ידע לחבר בין הפרטים ולהעניק להם משמעות רחבה יותר. הוא דיבר על השקדיה לא רק כעץ אלא כתפיסת עולם והיא מתאימה מאוד לתקופת השנה ולזמן המיוחד בו אנו חיים.
האמונה העמוקה שלו, ההבנה כי גם בזמנים קשים יש תמיד תקווה – כל אלו היו טבועים בדבריו. הוא ראה את הפריחה העתידית גם כשהחורף עוד היה בעיצומו.
השקדיה פורחת, וכך גם מורשתו.
יהי זכרו ברוך.