ראש מועצת אשכול לשעבר, חיים ילין, התראיין בעמדת השידור של החברה הממשלתית לתיירות ומשרד המורשת, במגרש המכוניות השרופות בתקומה, שהוקם לרגל ט"ו בשבט, ותיאר את המציאות הקשה ב-7 באוקטובר ובימים הראשונים לאחר הטבח.
"צריך להבין שהכול מסביב היה שרוף, פיח וכאוס שלם. תוך כדי ניסיונות להתעשת, אני זוכר שהייתה התלבטות גדולה בין הגורמים השונים – פיקוד העורף, מס רכוש, המועצות באזור והמשטרה – כיצד להתמודד עם האירוע הזה של המכוניות. מה עושים? מצד אחד היה צורך מיידי לפתוח את הצירים ולפנות את הכבישים עבור תנועת כוחות הביטחון, ומצד שני, ייתכן שיש כאן אנשים חיים, גופות שחוללו ודברים שצריך לתעד, כשאופפת אותנו תחושה קשה מאוד של אובדן של האחים שלנו וזעם נורא על מה שקרה לנו".
ילין, חבר קיבוץ בארי, שראה את הטבח בבני קהילתו מקרוב, מתאר: "כשהוציאו אותי מהממ"ד, ראיתי את מחזה הזוועות של הרכבים. היו יותר מ-100 מכוניות שרופות רק אצלנו בבארי, כולל רכבים של אנשים יקרים וגיבורים שפשוט קפצו לכאן מכל רחבי הארץ, מבלי לשאול שאלות ולדעת מה מצפה להם, ונספו כשבאו לקיבוץ כדי להציל את חיינו ולחלץ אותנו. כל שלדת מכונית וכל פיסת מתכת כאן מספרת סיפור חיים שלם של אדם, משפחה ותקוות שנגדעו באחת. אבל אם יש משהו שאני הולך איתו עד היום – זו התובנה שאלה האחים שלי, האחים ממש".
בראייה קדימה, הוא מבקש להדגיש שתי נקודות שבעיניו יעניקו תקומה ושיקום לחבל הארץ של עוטף עזה ויישובי הנגב המערבי. הראשונה היא רגשית: "אנחנו חייבים לזכור ולא לשכוח לעולם, ואת זה אנחנו מקיימים בזכות ההנצחה ואתרים כמו המגרש הזה". השנייה נוגעת לביטחון הלאומי: "אני לא מתכוון ליכולות צבאיות, חימוש או פצצות, אלא בראש ובראשונה ללכידות החברתית ולמטען הערכי שלנו כמדינה וכעם".
"ביום ההוא, ב-7 באוקטובר, התמודדנו עם רוצחים שפלים. כל אחד ואחד בעזה, מבחינתי, הוא כזה. הם מונעים מרצון לכלות ולהשמיד, ואנחנו – השאיפה שלנו היא לחיים ולטוב. לכן, כל עוד שהחטופים, האחים והאחיות שלנו עדיין שם בעזה – אנחנו לא שלמים".
"אני יהודי שורשי. תקרא לזה 'כיפה שקופה', 'חילוני מאמין' או איך שתרצה, אבל אני יודע שהדבר החשוב ביותר הוא הערכים של האומה. המיגוניות, הממ"דים, המצלמות והנשקים שהיו לנו לא עזרו לנו בשמחת תורה, כי היינו מפוררים. העם היהודי נשמר, ובעזרת ה', גם יהיה נצחי – אבל רק בזכות הערכים והלכידות של 'ואהבת לרעך כמוך'".
"דווקא היום, בחג ט"ו בשבט, מתחדדת עוד יותר ההחלטה שקיבלנו בבארי ובקהילות נוספות בעוטף – לפעול בכל הכוח על מנת להחזיר את החקלאות לאזור. החקלאות היא החיבור של אדם לאדמה, והיא המנוע שמחזיר אותנו לחיים ולגלגל העשייה. שאר תחומי החיים – המשק והתשתיות – ישתקמו מאליהם, ובסופו של דבר, זה מה שיביא אותנו לתקומה. אנחנו עץ השדה – צריכים לצמוח ולהתחדש כל הזמן, ולא לתת לפלגנות ולשנאות לנהל אותנו".
"עברנו טראומה שלא תתואר, ואנחנו נסחוב אותה עד הקבר. יהיה כאן דור ראשון, שני ושלישי לטבח, אך המקום הזה לא יהיה טראומטי – בזכות הערכים, האנשים והלכידות של עם ישראל"