הדיבר האחרון שבעשרת הדברות, 'לא תחמוד', הוא מבחינה מסוימת כולל הכל.
הגר"א (אבן שלמה, פרק ג) אומר: "כל העבירות והחטאים באים מחמדה", המידה הזאת היא יסוד כל הדברות ויסוד כל התורה. הנטייה אל החמדה, שאדם חומד דברים של אחרים, היא השורש לכל העבירות. ואילו ההסתפקות, שאדם בוטח בה', שמח בחלקו, נשען על הקב"ה ולא דואג משום דבר, לא מחפש ולא רוצה מה שלא שלו, ואף שמח בכל מה שהקב"ה נותן לו – זאת המידה המרכזית.
מידת ההסתפקות שהיא ההפך מחמדה, היא יסוד כל התורה. היא האמונה השלמה שלא לדאוג את דאגת המחר. להישען על הקב"ה, לבטוח בו ולשמוח בחלקו.
ממשיך הגר"א ואומר: "מי שלבו טוב במידת הביטחון, אף על פי שעובר עבירות חמורות, הוא יותר טוב ממי שמחוסר מידת הביטחון וההסתפקות, שעל ידי זה הוא בא לקנאה ושנאה אף על פי שעוסק בתורה ובגמילות חסדים".
מי שיש לו את מידת הביטחון ומידת ההסתפקות, הוא יותר גדול ממי שאין לו מידה זו, אף על פי שהשני עוסק בתורה ובגמילות חסדים. ולמה? כי זה רק כדי לעשות לעצמו שם, זה חיצוני, אם אין לאדם את מידת ההסתפקות ומידת הביטחון - אז התורה וגמילות החסדים הם כדי לעשות לעצמו שם.
ועוד אומר הגר"א: "ובמצודת החמדה נלכדים לפעמים גם בני תורה ויראה". כלומר, יכולים להיות בני תורה ויראת ה', אבל יש להם התכונה הזאת של החמדה, שמקנאים באחרים ורוצים דברים של אחרים, רוצים עוד ולא שמחים בחלקם, לא נשענים ובוטחים בקב"ה. ואם חסרה המידה הזאת - זה פחות טוב מאשר שיש את המידה הזאת, אף על פי שעוברים עבירות חמורות.