
בשבעה באוקטובר הוכחנו זה לזה כי המושג ערבות הדדית מתנוסס בראש מעיינינו.
אנשים עזבו את בתיהם ורצו על מנת להציל אנשים אחרים שיום לפני כן הרגישו שהם שונאים בכל מאודם.
המחלוקות והמריבות בשישה באוקטובר, ההפגנות ברחובות, הוויכוחים על הרפורמה וקודם לכן על החיסונים בקורונה, גרמו לנו לחשוב שאיש מאיתנו אינו חש ערבות לזולתו.
מתוך המילה הדדית אני בוחרת את צירוף האותיות: הד. הד בכוונת הדהוד. מה שאני חשה ומה שאתה חש מהדהדים זה בזה.
באחד מימי המלחמה, כאשר יותם היה עדיין בשבי, הגעתי למפגש עוצמתי בבית ספר תיכון בירושלים - אולפנת חורב. כאשר הגעתי לשם להשתתף בתפילת המונים למען צבא ההגנה לישראל , הרב עודד מייזליש ביקש מכל נערה אשר קיבלה את שמו של יותם בן איריס לגשת ולעמוד לידי. באותו רגע הבנתי מהי ערבות הדדית. נערות ירושלמיות דתיות מתפללות בעבור בני יותם. בחור צעיר, חילוני, מתופף שהיה אמור לצאת ולתופף בשבת. לא עניינה אותן החילוניות שלו, הן פשוט היו איתו בליבן. הן לא מתוגמלות על כך. הן לא מבקשות דבר לעצמן, רק בעבורו ובעבורי. חושבות עליו ומבקשות עליו ועלינו את רחמי היקום.
באותה עת חיילים מכל הגזרות נלחמים למעננו, ואנשים טובי לב מבשלים, תורמים, מארחים, מעניקים, דואגים לנו ולשלום החטופים ולשלום החיילים כבמין מארג אחד שלם של כוח ועוצמה.
בשמונה באוקטובר הבנתי את כוחה של הערבות ההדדית, ואני ממשיכה לראות אותה עד היום. אין יום שבו אני לא מקבלת מכתבי תמיכה מאנשים זרים שלא מכירים אותי באופן אישי ושלא הכירו את יותם. אין יום שבו לא עוצרים אותי ברחוב ואומרים לי במבט מושפל, אפשר לחבק? אין יום שבו עם ישראל לא מביע את אהבתו. הערבות ההדדית בינינו קיימת כל הזמן, כפי שאהבה וערבות הדדית קיימות בכל משפחה. לא בכל יום אנחנו מבטאים אותה, אך בעיתות מצוקה אני יודעת שעם ישראל מתייצב ומתגייס האחד למען האחר מכל מגזר, מכל צבע, עדה או דעה פוליטית. הכול נשאר בצד והוא יוצא לפעול למען האחר.
ולמרות המורכבות ולמרות הצבעים השונים בעמנו, כמי שחוותה ועדיין חווה את הערבות ההדדית בחייה, הייתי רוצה שאנשים יהודים בארץ ובעולם יטמיעו בתודעתם את העובדה הכל כך ברורה: הערבות הדדית בעם ישראל קיימת.
