שמתי לב שכשמדברים איתי על אחדות, מתעוררת אצלי אי נוחות גדולה. משהו בתוכי מתחיל לבעור למקום פחות חיובי. די מוזר, הרי אני פועלת למען הרעיון הזה כבר זמן רב, אז למה פתאום המילה הזאת - אחדות - גורמת לי לרגשות כאלה?
נדמה לי שלאחדות קרה מה שקורה למהויות רבות, היא הפכה למילה. מילה יפה, מילה שכדאי וחשוב לומר בנאומים, מילה שצריך לכתוב בטקסטים. אבל היא הפכה למילה ואיבדה את מהותה. הוצאנו את האחדות מאחדותה.
אחדות היא לא מילה אלא דרך חיים. כל עוד אני רק מחפשת את הדומה לי, את הדעות שנוח לי לשמוע, את המידע שקל לי ונעים לי לעכל, כל עוד יש את "ההם", כלומר כל אלו שלא חושבים או חיים כמוני, אז אני פשוט חיה לי במרחבי האחידות. יש בה גוונים קלים, אבל אין לה שום קשר לאחדות, היא לא נצרכת כאן. אם לא נחיה את המילה, אין טעם להמשיך לומר אותה.
הבום הגדול של חיינו בשבת שמחת תורה העמיד אותנו מול תהום פעורה. תהום שמהר מאוד בנינו עליה גשרים של תמיכה ועזרה. מי שעשתה את כל זה במהירות שיא וגייסה ושינעה והתרימה ועבדה ימים ולילות, וחשבה מחוץ לקופסה ונעה בין עולמות ומחוזות, הייתה הערבות ההדדית. היא הייתה גדולה מהחיים.
היא עמדה לנו, וממשיכה לעמוד. זה מה שמניע את כולנו להתעקש על חזרתם של כלל חטופינו, זה מה שנותן לכל מילואימניק את היכולת לעלות שוב על מדים. היא זו שנותנת את העוצמה לצעירינו להתגייס לצבא ולשרת את המדינה (ומי שלא, שישאל את עצמו למה הוא לא חלק מהערבות הזאת). היא זו שנותנת את ההטענה לכל מי שעוסק בחוסן ובתמיכה לטובת כל אלו שעדיין מפונים ולקהילות שלמות שצריכות להשתקם. יש לה כוח עצום, לערבות ההדדית הזאת. החיסרון היחיד שלה הוא שהיא בולטת בעיקר ברגעי משבר, סוג של ריצה למרחקים קצרים. מי שטובה במרחקים ארוכים היא האחדות. אך כאן זו כבר לא תגובה מהירה, כאן נדרש לבחור, ובשביל בחירה צריך רצון.
אחדות זקוקה לרצון. לא שידברו עליה, אלא שיחיו אותה באמת. שירצו בה. היא דורשת הקשבה והיא דורשת מבט בוחן פנימה. כמו זוגיות שצריך לרצות אותה ולהשקיע בה, כך גם אחדות, צריך לרצות בה באמת. זו השקעה ומאמץ, וזה דורש לצאת מאזורי הנוחות, אבל כשנגיע לשם זה יהיה הכי משתלם בעולם.