המעורבים

לוחם עייף בעזה מחפש את הסידור שלו רגע לפני שעוברים למיקום אחר. זה לא חשוב עכשיו. הוא זוכר את התפילות בעל פה ולכל היותר ישאל סידור מאחד הלוחמים שלצידו.

שבויה מותשת נגררת למבנה נטוש בעזה, איש לא מזהה אותה, היא עטופה בבורקה, כבר כמעט שלא מזהה את עצמה. פתאום מושיט לה המחבל ספר קטן: קחי. רצית סידור.

הסיפור הקטן והענק הזה הוא מופע מרהיב של ערבות ישראלית.

כמה דיו נשפכה וכמה קולמוסים נשתברו ב־16 החודשים האלה בניסיון להסביר את הצורך בערבות, את החובה שלנו להתאחד. הניסיונות האלה מעידים לכאורה שערבות הדדית היא מושג יזום. משהו שמחייב עשייה מלאכותית, מנוגדת לטבענו, מחייבת מאמץ. אבל כשחז"ל אומרים "כל ישראל ערבים זה לזה", הם לא מציבים דרישה. הם מציינים עובדה. עובדה שמרוב שהיא נשכחת, הם חייבים להדהד אותה מפורשות, ממש כמו "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".

בערבות הזאת אני מאמינה.

זו שמתפרצת ברגעים שאיש לא הכין אותנו אליהם, בקרבות המדממים של שמחת תורה. זו שמושיטה יד וקולעת צמה לשבויה שמשתחררת, כשהקולעת עצמה נשארת כלואה, מאחור. את הערבות הזאת פגשתי בדמות אלמנה צעירה שזה עתה שכלה את בעלה, וביום השמיני למותו היא מגיעה לנחם אלמנה אחרת. ראיתי אותה בדמות אנשים שעומדים עם דגלים בצידי הדרכים בהלוויות ולהבדיל, כשפצוע שב הביתה.

הערבות הישראלית היא לא מנומסת. היא לא מחכה שיקראו לה, היא מתערבת. היא נדחפת מאליה אל אסונם של אחרים, מתגנבת לשמחות שלא הוזמנה אליהן, קושרת באופן בלתי צפוי בין אנשים שונים כל כך. חמש מאות הימים האלה הוציאו מכל שכבות העם הזה מעורבות שהפתיעה גם אותו. בלוחמה, בהתנדבות, באירוח, בלימוד, בתפילות ובתרומות, בארץ ומעבר לים.

כי אין בעם הזה בלתי מעורבים.