בבוקר שמחת תורה, כשהחל ירי הרקטות, נכנס סמל ראשון ענר שפירא הי"ד למיגונית סמוך לאזור המסיבה ברעים, יחד עם עשרות מבלים ובהם חברו הירש גולדברג הי"ד, שנחטף מאוחר יותר לעזה ונרצח בשבי.
מבלים ששהו באותה מיגונית וניצלו סיפרו על מעשה הגבורה ההרואי של שפירא, לוחם בסיירת נח"ל שהיה בחופשה והציל את חייהם.
עוד לפני הגעת המחבלים הם נכנסו למיגונית ליד רעים, והיו בה בסך הכול 27 אנשים. ענר תפס פיקוד על האירוע ואמר להם: שלום, קוראים לי ענר, אני לוחם בסיירת נח"ל. אל תדאגו, אנחנו נמצאים פה ליד בסיס רעים. אני מדבר עם החבר'ה שלי, הצבא יגיע אליכם אוטוטו, לא לדאוג, הכול בסדר. ומישהי צעקה לו מקצה המיגונית: ענר, איזה יופי שהגעת, הרגעת אותנו.
בידיים חשופות תועד שפירא עומד בעוז בפתח המיגונית, בזמן שמאחוריו שוכבים צעירים רבים ומכסים את ראשם בידיהם. בזמן שמחבלי חמאס זרקו לתוך המיגונית רימונים בזה אחר זה - הוא הדף אותם והשליכם החוצה בחזרה. שבעה רימונים הצליח לזרוק החוצה, אך הרימון השמיני התפוצץ ופצע אותו אנושות, ואז כבה ענר והוא מת מפצעיו. בעודו שוכב בשטח, חלק ממי שהיו במיגונית ונשארו בחיים נחטפו על ידי המחבלים. כמה משורדי המיגונית יצרו קשר עם הוריו שירה ומשה, וסיפרו להם על מעשה הגבורה של בנם. הוריו של ענר סיפרו על הקשר שנוצר עם השורדים שניצלו בזכות גבורת בנם ועל דרכי ההנצחה. "זה שהחיים ניתנו לצעירים האלה, שיגדלו ויביאו ילדים לעולם - זו מתנה", אמרה אימו. הערבות ההדדית המופלאה של ענר אפשרה לאחרים לשרוד ולהנציח את הטוב שבעולם גם לאחר מותו.
זהו סיפור גבורה אחד ומיוחד, מני רבים. עשרות ואולי אף מאות הסטיקרים שמודבקים לאורכה ולרוחבה של מדינת ישראל בשנה שחלפה מספרים סיפור אדיר של ערבות, שותפות גורל. בכל תחנת אוטובוס תראו חייל מחייך ומשפט שנהג לומר מתנוסס באצילות ומתמצת את צוואתו. על עמודי שוק מחנה יהודה, על גדרות בטון, על סוכת מציל בחוף הים. זו צוואת הדור הזה אלינו. דור שפקפקו בו, קראו לו דור האייפון, שהוכיח מעל כל ספק שהוא עולה על כל קודמיו. דור שבו כל ישראל ערבים זה לזה.
אחת ממ"ח הדרכים שהתורה נקנית בהן היא הנושא בעול עם חברו. בפשטות אפשר להבין שמעשה זה יוצר אווירה חברתית נעימה ומתוקנת וזהו דבר חשוב, אבל כיצד מועילה הנשיאה בעול לקניין תורה? ומסבירים כי להיות אדם טוב לזולת ורגיש למצוקותיו, אדם שיודע להיכנס תחת האלונקה כשצריך - זו הדרך לקנות תורה.
יחי יהוד, אביה של שורדת השבי ארבל יהוד, הקריא מסר שכתבה בתו עם חזרתה. על פי דבריה, בתוך חודש אחד בלבד הצליחה ללמוד את השפה הערבית, וכך הצליחה להבין את הבעת השמחה של שוביה על הפילוג בעם. חמאס השכילו להבין גם לפני שבעה באוקטובר וגם במהלך המלחמה שכאשר הערבות ההדדית מתערערת - זה פוגע בכל צדדיו של עם ישראל: בביטחון, בעשייה, בהצלחה, באמונה ובסייעתא דשמיא.
אנו חיים בתקופה ניסית. מי חלם לפני שנתיים שנסראללה, הניה וסינוואר יעברו מהעולם? מי חזה את ההפיכה בסוריה? מי צפה את התמיכה הבלתי משתמעת לשתי פנים מצד ארצות הברית? כפי שאמר הרב חנן פורת ז"ל – כל מה שצריך הוא להרים את העיניים מקצות הנעליים ולתת לנשמה להכיל את גודל השעה.
אני מאחל לנו שבכנס ירושלים הקרוב נצליח ולו במעט לחזק את הרוח ואת הערבות ההדדית ולראות ברכה במעשה ידינו. בעזרת השם נעשה ונצליח!
הכותב הוא סמנכ"ל העיתון בשבע ומנהל כנס ירושלים