בתוך יממה, כביכול התפוגגה לה המחאה הציבורית על השתלחותה הבהמית והנבזית של חברת הכנסת דבי ביטון בשירה לישה, אחותו של סמל דביר לישה הי"ד, במפגן מרהיב של צביעות ודו פרצופיות.
אותה דו פרצופיות שמאפיינת את התקשורת כמעט מהרגע הראשון ומבדילה בין מתקפות 'לגיטימיות' על משפחות חטופים כמו דיצה אור וצביקה מור (בעיניי, גיבורי על, כפשוטו) ובין משפחות חטופים שאסור לומר עליהן מילה רעה, חלילה.
אני נזכר בשבוע שעבר, כשיו"ר ועדת הכספים ח"כ משה גפני, מהמהדרין במיוחד בכבודם של בני המשפחות, 'העז' בחוצפתו שלא להסתכל בפנים של בן משפחה שדרש ממנו "תסתכל לי בעיניים". במקרה הספציפי של גפני הוא גם זעם על כך שתוכן שיחה מפגישה אישית שלו עם בני משפחה, הודלף לתקשורת בניסיון לחולל משבר קואליציוני, ובכל זאת, הוא נזהר בכבודם. רק על אותו סירוב "להביט בעיניים" ספג ביקורת קטלנית, ופרשנים צדקנים בשלל ערוצים הטיחו בו את מיטב הארטילריה הפסבדו-מוסרית שלהם.
כל החבורה הזו נעלמה ביממה האחרונה, למעט אנשי ימין וקומץ מזערי של דמויות ישרות גם במחנה השני, אף אחד לא צייץ מילה, אף אחד לא תקף, אף אחד לא דרש מדבי ביטון להתפטר מהכנסת או מלפיד להדיח אותה, אף אחד אפילו לא התעקש על התנצלות פומבית וברורה. ולא, הציוץ של ביטון בו היא מאחלת לשירה "רפואה שלמה" אינו התנצלות, בלשון המעטה.
הנקודה אינה רק הדאבל-סטנדרט שכבר התרגלנו אליו, הנקודה בעיניי עמוקה יותר והיא נוגעת לעובדה שהימין – פעם אחר פעם – נופל בפח הכביכול מוסרי שמוטמן לו. הנה, התקשורת החליטה בערך דקה אחרי השביעי לעשירי, כשגופות החללים עדיין טרם הובאו לקבורה, ש"משפחות החטופים הן קדושות" והימין נפל בפח.
ומאז במשך 16 חודש הוא צריך לשמוע שההנהגה הפוליטית שלו מורכבת מאוסף של בוגדים ופושעים שצריך לשלוח לכל הרוחות, וחובה עליו להרכין ראש בדומיה, הוא צריך לשמוע שעליו לבצע עסקה בכל מחיר ומי שמתנגד לה הוא רשע מרושע ואסור בכלל לחשוב שקיימת דעה נגדית בעולם, כולל מסע דה לגיטימציה שטני ושיטתי למי שרק שוקל להצביע בממשלה נגד, ושוב על הימין לשתוק ולכבד ולבלוע את הרוק ואת הלשון ביחד.
וכך זה חוזר על עצמו שבוע אחרי שבוע. כל אדם עם היגיון בריא ומוח מפותח מעבר לשלב העוברי מבין שהפגנות קפלן לסוגיהן מחלישות את עמדתה של מדינת ישראל מול חמאס, מאריכות את סבלם של החטופים ומצמצמות את טווח הפעולה של מדינת ישראל. כל אחד מבין שהאינטרס העליון של חלק גדול ממובילי ההפגנות אינו קשור בשום צורה לחטופים, ושאם איכשהו ישוחררו כל החטופים, זה יהיה אסון פוליטי לחבורה הזו, ובכל זאת צריך לשתוק, כי...
אני נזכר בכוכבת תקשורת והפגנות גם יחד, שנתנה מופעי אימה בועדות הכנסת, אבל היה אסור לומר עליה מילה רעה כי - תחזיקו חזק - היא בת דודה של גרושתו של חטוף. כשאותו חטוף שוחרר, לא ראיתי את צהלות השמחה שלה, אבל לכו תדעו. מצד שני, ראיתי אבות ואימהות של חטופים שסופגים אש בכינון ישיר רק כי העזו להביע תקווה ולחשוב שאולי, רק אולי, הסיכוי שלהם לפגוש את הילד שלהם יגדל דווקא אם נעבוד הפוך, כלומר ישר. בהיגיון ישר.
המסקנה המתבקשת היא שבני משפחות אינם קדושים, הם אומללים וסובלים, וחובה גמורה על מדינת ישראל ועל כל אחד מאיתנו להושיט להם יד, להבטיח להם עזרה ולעשות את המירב כדי להביא את יקיריהם. אבל יש קו אדום בוהק שמפריד בין חמלה ועזרה והבנה וחיבוק ובין הרשאה להסתה חופשית ולהתפרעות ציבורית ולהפרת חוק. ולא, אם למישהו יש טענות – מוצדקות ככל שיהיו – על מדינת ישראל, הוא לא רשאי להפר את החוק, ולבטח לא לפגוע באחרים.
המסקנה השנייה היא שהימין צריך להפסיק להתרגש ממנטרות חלולות, כאלו שהשמאל ממציא ואז רומס בעצמו כשנוח לו, ולהפעיל היגיון בריא. אם היינו עושים זאת מהרגע הראשון, אזי המאבק לשחרור החטופים היה מתנהל באפיקים אחרים ויעילים יותר, עם הרבה יותר לחץ על גורמים בחו"ל, הרבה הרבה יותר לחץ על חמאס ושות', ומן הסתם, שחרור הרבה יותר מוקדם של החטופים עצמם.