'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם'. בפרשה הקודמת, קיבל משה רבנו את עצת חותנו להקים מערכת משפט רחבה עם הִיֶּרַרְכְיָה מוסדרת של שרי אלפים, שרי מאות ואף שרי עשרות, כמות מכובדת שתנגיש את מערכת המשפט לכל, ותצמצם את הסחבת בתיקי הפונים והמבקשים מזור מבית הדין, כי יתקיים 'ושפטו את העם בכל עת', ולא מעת לעת על פני שנים.
אך עצת יתרו כללה בראש ובראשונה, מספר תנאים מקדימים. ראשית, מציאת אנשים מכל העם, ולא רק מתוך 'אליטה' מסוימת ככתוב 'ואתה תחזה מכל העם'. שנית, על ועדת האיתור לאתר רק אנשים שיש בהם את כל ארבע התכונות הבאות: אנשי חיל, יראי אלוקים, אנשי אמת ושונאי בצע. אנשי חיל - כאלה שפיתם בסלם, ולכן אינם צריכים להתחנף ולהכיר פנים כלפי שום אדם. יראי אלהים - יראי אלהים, המה הענווים, כי בשביל הענוה יראת ה' באה, [רש"י] שנאמר במשלי [כד,ד] 'עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה' עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים'. וככתוב בתהלים, 'יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ.' [כה, ט]. על ידי הענוה יבוא האדם לידי יראה, ומנגד, כל הגס לבו בהוראה, הריהו שוטה רשע וגס רוח [כלי יקר].
אנשי אמת - אומר רש"י, בעלי הבטחה שכדאי לסמוך על דבריהם, שעל ידי כן יהיו דבריהם נשמעים. ובמילים אחרות, כאלה שלא דבק רבב בקורות חייהם, ולכן דבריהם נשמעים על ידי המתדיינים. שונאי בצע - שונאי בצע, אלו העשירים, אשר יש להם כל ובצע לא לקחו. כי כל דיין עני, יש לחוש פן יקח שוחד להטות דין [כלי יקר]. ארבע מידות אלה מקבילות לאמור במסכת נדרים [לח.], שאין הקב"ה משרה שכינתו כי אם על גבור, חכם, עשיר, ועניו. מידות שכולן היו במשה-רבנו והדיין צריך לשאוף לכולן.
כל זאת למדנו בפרשת יתרו. עתה, פותחת פרשתנו, פרשת משפטים, ואומרת, לא די בתנאים אלה, ועוד לפני הכללים המתייחסים לקניית עבד עברי, על עם סגולה להיות בן חורין ב'ואלה המשפטים'. שתי מילים המלמדות הרבה, שהרי כל מקום שנאמר 'אלה', פסל את הראשונים, 'ואלה' מוסיף על הראשונים [רש"י]. על כל הנאמר בעצת יתרו, יש להוסיף תנאים דוגמת התנאים הבאים:
ראשית, אין לצמצם את לימודי המשפטים, משפטי התורה, רק לבתי המדרש, לאברכים בכוללים לדיינות, או למשפטנים באשר הם. אמר לו הקב"ה למשה: לא תעלה על דעתך לומר, אשנה להם את הפרק ואת ההלכה פעמיים או שלש פעמים, עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח על עצמי להבינם טעמי הדבר.
לכך נאמר: 'אלה המשפטים אשר תשים לפניהם', כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני אדם [רש"י]. מסביר הרא"ם, רבי אליהו מזרחי, בדרך כלל הרי כתוב, 'דבר אל בני-ישראל ואמרת אליהם', הוי אומר, פעמיים. אבל כאן נאמר 'אשר תשים לפניהם', על כורחך שהכוונה היא להסביר באר היטב עד שיבינו גם את טעמי הדבר. ידיעת התורה צריכה להיות נחלת העם כולו.
בנוסף, 'תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם'– הואיל ומשפטי התורה שייכים לעם-ישראל, ככתוב, מַגִּיד דברו [דְּבָרָיו] לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל', ו'לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי', לכן על משה-רבנו לשימם בפני בני-ישראל ולא בפני ערכאות של גויים, ואפילו אם ידוע לנו שהם דנים בדין אחד או שניים כדיני התורה. זאת על מנת למנוע את חילול-השם. לכן ראוי לעודד את כלל ישראל להתדיין על פי דין תורה, דוגמת למעלה מעשרה בתי-דין של 'ארץ חמדה גזית' המקדשים שם שמים בפועלם ומבוקשים בכל המגזרים.
הדבר השלישי רמוז במילה 'ואלה' - נוטריקון וחייב אדם לחקור הדין. כדברי הרמב"ם, מצות עשה לדרוש את העדים ולחקרם ולהרבות בשאלתם [הלכות עדות א ד], שנאמר: 'וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב' [דברים יג טו]. ובכלל לימדונו חכמינו בראשית מסכת אבות [א,א], הוו מתונים בדין.
מתינות הנלמדת מסמיכות הפסוקים בפרשתנו לפרשת המזבח בפרשה הקודמת, כמו שאמרו רבותינו במסכת סנהדרין מנין לנו מה ששנה התנא 'הוו מתונים בדין'?, שנאמר 'וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי', כלומר, אל תעלה במעלות, במרוצה ובחוזקה. [רש"י], ומיד אחר כך בסמיכות נאמר 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם'. מכאן שאין למהר בדין.הוי אומר, שכאשר בא לפי דיין מקרה, חייב הוא להתעמק בדבר המשפט במתינות ולא מתוך חופזה, בתקוה שיוכל להציל עשוק מיד עושקו.
בתפילת העמידה אנו מברכים, הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה. וְהָסֵר מִמֶּנּוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה. וּמְלֹךְ עָלֵינוּ אַתָּה ה' לְבַדְּךָ בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. בְּצֶדֶק ובַּמִשְׁפָּט. בָּרוּךְ אַתָּה ה'. מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. מלמדים אותנו אנשי הכנסת הגדולה, שמלך מלכי המלכים, אוהב דרך של צדקה ומשפט. עצם קיום מערכת משפט ראויה כבראשונה, תסיר יגון ואנחה, שאם לא כן איש את רעהו חיים בלעו. אך עצם קיום מערכת הפוסקת על פי שורת הדין, היא זו המאפשרת הליכה 'לפנים משורת הדין', היינו צדקה.
מלבד ברכת קריאת-שמע, 'הבוחר בעמו ישראל באהבה', אין עוד ברכה שחותמה הוא, 'מלך אוהב', 'מלך אוהב צדקה ומשפט'. כי מלך אוהב צדקה ומשפט הוא שילוב נפלא שהקב"ה, מלכו של עולם, אוהבו. מחד מלך, אך מתוך הנהגת חסד ורחמים. בפרויקט פרידברג לחקר הגניזה, (FGP) שהוא מיזם אדיר ומקיף, בו מוחשב כל עולם כתבי היד של גניזת קהיר, ובכלל: תמונות, זיהויים, קטלוגים, העתקות, צירופים והפניות ביבליוגרפיות.
בעזרתו, הוציא אורי ארליך את ספרו המרתק, תפילת העמידה של ימות החול בנוסחי הסידורים בגניזה הקהירית, בהוצאת יד-בן-צבי. בספר לברכה זו, שבעה נוסחים. אך הצד השווה שבכולם הוא הפתיחה, 'השיבה שופטינו כבראשונה' ולא פחות מכך 'ויועצנו כבתחילה', ואילו הסיומת משתנה בין מנהג ארץ-ישראל, 'מלך אוהב משפט', למנהג בבל, 'מלך אוהב צדקה ומשפט'.
אך למיטב ידיעתי מנהג הכל לומר כיום 'מלך אוהב צדקה ומשפט'. ואולי זאת כי כאמור עצם קיום המשפט, וידיעת הדין, מביאים לצדקה, להליכה לפנים משורת הדין, כי באין שורת הדין, אין לפנים משורת הדין. בעשרת ימי-תשובה, הנוסח הוא 'המלך המשפט', כי הדגש בימים אלה היות המלך יושב על כסא המשפט. משפט המביא את הצדקה.
ואולי מנהג הבבליים לומר 'מלך אוהב צדקה ומשפט', נובע מהכמיהה לשוב לארץ-ישראל, שהרי הנביא ישעיה אומר, 'צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה.' [א, כז]. ציון תפדה על ידי כך שיהיו בה עושה משפט. 'וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה', במצדיקים עצמם בקיום משפט ובצדק [רש"י]. וכפי שעולה מהמלבי"ם, רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל-מִיכְל וֵייזֶר, מלפני כמאתיים שנה, בהעדר קיום משפט וצדקה, חטא עם ישראל, ובהשבתם כבראשונה, בכך ישיבו הם את עם-ישראל מהגולה לארצו.
בית ישראל מתפלל שלש פעמים ביום שיזכה 'לשמור חוקיך ולעשות רצונך ולעובדך בלבב שלם', לעשות רצונך, כולל את הכמיהה ל'השיבה שופטיך כבראשונה', הקמת מערכת בתי-דין בדרך הראויה, הן על ידי הממנים את הדיינים והן על ידי הדיינים עצמם, מתוך אותן מידות שהזכרנו. כי כך נגשים את רצון ה' האוהב צדקה ומשפט כשילוב מנצח, המניס יגון ואנחה.
והדבר הרביעי הטמון במילה השניה בה פותחת הפרשה. 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים' - גם בה הרמז הוא בנוטריקון אותו אומר בעל הטורים: המשפטי"ם - הדיין מצווה שיעשה פשרה טרם יעשה משפט. כלל זה מבוסס על דברי רבי יהושע בן קרחה במסכת סנהדרין האומר כי מצווה לבצוע, היינו לעשות פשרה, כדברי הנביא זכריה 'אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם' [ח,טז]. שהרי במקום משפט - אין שלום, ובמקום שיש שלום – אין משפט. אלא איזהו משפט שיש בו שלום? הוי אומר, זה במקום בו נעשה ביצוע [היינו פשרה].
על פשרה זו נחלקו גדולי התנאים, מבלי להגיע לפשרה... לדעת רבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילי הדרך הראויה היא - יקוב את הדין את ההר! כי הדין הוא זה שבסופו של דבר יביא שלום רב בעולם. לכן אסור לבצוע וכל בית-דין הבוצע, העושה פשרה, הריהו לא פחות מאשר חוטא. עם זאת, לדעת תנא-קמא לדיין קיימת רשות לעשות פשרה. ואילו דעת רבי יהושע בן קרחה היא, כאמור, שאף מצווה לעשות פשרה, כי דווקא פשרה היא המביאה שלום בעולם.
הרמב"ם בהלכות סנהדרין [פרק כב, ד] וכן המאירי, ואחריהם הטור והשולחן ערוך [חו"מ יב, ב] סוברים שכל בית-דין העושים פשרה - הרי זה משובח. עם זאת, כלל זה נכון כל עוד לא נגמר הדין, היינו שטרם הודיעו לצדדים המתדיינים, מי חייב ומי זכאי [רש"י], או משעה שהדיינים סברו וקבלו ביניהם מה בכוונתם לפסוק [דעת התוספות].
הנימוק לכך שלכל הדעות, אין מקום לפשרה בשלב מאוחר שכזה הוא , מפני שכל טעם עשיית פשרה הינה להביא לשלום בין הצדדים, אך ברגע שהצדדים יודעים מהו הפסק, או אפילו חשים הם שהדיינים נמנו וגמרו, יצא החייב ממורמר, ומה אפוא תועיל הפשרה.
אמנם הכל רוצים שתמיד האמת והשלום יאהבו זה את זה, אך הסוברים שאין לעשות פשרה, הנימוק הוא שבכל פשרה יש לכאורה גזל, שהרי על פי דין, החלטה בית-הדין הייתה אמורה לפסוק מעות לפלוני, ונמצא ביד אחד המתדיינים ממון גזול, ולא עוד אלא שנמצא בית הדין אף מסייע בפועל למעשה הגזילה. יתר על כן, פסק-הדין הוא זה שלבסוף יביא את השלום בין הצדדים הניצים, כי בזכות הפסק ימנע גזל. מעבר לאמור, הרי פשרה יוכלו הצדדים מרצונם לעשות גם אחרי מתן פסק-הדין.
על משה-רבנו אומרים חז"ל בפרשת יתרו שהוא בחר דיינים על פי רוח-הקודש, אך בספר דברים נאמר 'הָבוּ לָכֶם' אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם', שמשמעו שהעם בחר את דייניו. אין ספק כי כל אותן מידות, ובכללן מתינות בדין, וההליכה בדרך של פשרה, אמורים להיות גם הקווים המנחים את הגוף הבוחר את הדיינים, כשמתעוררת ביניהם מחלוקת, במי לבחור.
על הגוף הבוחר עצמו, לעמוד בקריטריונים שהציב יתרו ושמציבה התורה בפרשתנו. על אחת כמה וכמה כשהמועמד מבקש להצביע בעד מינוי עצמו. זכורני שבהנהלת ישיבת שעלבים עלה לדיון שאלה הנוגעת לאחד המשתתפים בדיון. אותו חבר ועד, יצא מרצונו לחדר סמוך, כדי שלא יהיה נוכח בשעה שדנים בעניין הנוגע לו. דוגמה נפלאה ל'והייתם נקיים מה' ומישראל'.
שלשה דברים למדים אנו אפוא מסמיכות זו של 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים' לפרשת המזבח, ראשית, הוו מתונים בדין, אין להיחפז במעלות הדיונים.
שנית, שכל המעמיד דיין הגון, כאילו בנה מזבח. וכל המעמיד דיין שאינו הגון, כאילו נוטע אשרה אצל המזבח.
ושלישית, שהבוחר את עצמו, הריהו כנאחז בקרנות המזבח, ובחירתו הינה בגדר נטיעת אשרה. יהי רצון שיבנה בית-המקדש במהרה בימינו בצמידות פיזית ורוחנית לסנהדרין הגדולה, ל'ותן חלקנו בתורתך'.