בכ"ב בשבט נציין את יום גוש קטיף במערכת החינוך. בחירת התאריך אינה מקרית, ביום זה עלה לקרקע היישוב הראשון בגוש קטיף, נצר חזני. מנכ"ל מרכז קטיף לשעבר, מוכי בטר, הסביר פעם כי "יום גוש קטיף מהווה הזדמנות עבור מערכת החינוך להנחיל לתלמידים את פרק ההתיישבות בגוש קטיף וצפון השומרון כחלק מהסיפור הישראלי".
כלומר, זהו יום שמנציח מפעל התיישבותי מרשים שכבר לא קיים. אבל יש מי שטוענים שהנצחה כזו לא באמת נוגעת לכולם. יש מי שרואים בה משהו פוליטי או מגזרי שקשור רק לחלק מהחברה. ולראיה – רק בחמ"ד נערכת פעילות לזכר גוש קטיף בתאריך זה. בנוסף לכך, אם היום הזה מתמקד בזיכרון העבר, איך הוא רלוונטי לתלמידים כיום?
מרכז קטיף מקדיש בכל שנה את היום לנושאים רחבים שנוגעים לכלל החברה הישראלית. בכל שנה נבחר נושא שמתאים לאתגרים של אותה תקופה, כשהסיפור של גוש קטיף משמש השראה לדרך קדימה. כך, למשל, בשנת תשפ"ג, בתקופה של ויכוח ציבורי סוער על הרפורמה המשפטית, המרכז יצר פעילות שהובילה תלמידים לדון בדילמות של מחאה ואחדות, עם דגש על ההחלטה שלא "לשבור את הכלים". המסר היה ברור: יישובי גוש קטיף הם דוגמה לנאמנות למדינה גם אחרי משבר כואב.
גם בשנת תשפ"ה, שנה שבה הדיון הציבורי סביב רצועת עזה קיבל משנה תוקף, והמילים "אמרנו לכן" עמדו לרבים ממתנגדי הגירוש על קצה הלשון, במרכז קטיף בחרו באופן אצילי לומר כי: "יום גוש קטיף במערכת החינוך אינו מבקש לדון בשאלת 'היום שאחרי' או בהחלטות מדיניות. מטרת הלימוד היא אך ורק הכרת ההיסטוריה היהודית של חבל עזה, תוך הפקת לקחים בנוגע ליכולת לצמוח ממשברים ברמה האישית והקהילתית, עם דגש על תמיכה בצמיחה המחודשת של יישובי העוטף"
יש כאן אמירה חינוכית חשובה: מורשת היסטורית יכולה וצריכה להיות רלוונטית גם למציאות משתנה. שימור הזיכרון חשוב על מנת שנפיק לקחים לעתיד, בלי קשר להשקפה פוליטית. תלמיד תיכון בתל אביב יכול ללמוד מיום גוש קטיף על גבולות המאבק הלגיטימי בחברה דמוקרטית, בדיוק כמו שתלמיד יסודי בדימונה יכול לקחת ממנו כלים להתמודדות עם אתגרים אישיים.
מודל זה מוכר היטב גם מיום הזיכרון לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. מיום ממלכתי במערכת החינוך המיועד לכלל התלמידים, גם היום הזה לא מצוין באופן דומה בכל מגזר. אמנם במוסדות מסוימים מוקדשת הפעילות ללימוד על דמותו ופועלו, אך במוסדות רבים המוקד הוא דיון עקרוני בסכנת האלימות לחברה דמוקרטית, ומנגד, יש מוסדות שמעדיפים לא לעסוק בו מתוך חששות שונים במקום לאמץ את היום הזה להפקת לקחים ולמידה לעתיד.
גם מועדים ישראליים אחרים יכולים להיתרם מגישה חינוכית זו. יום ירושלים שהפך בעיני רבים לנחלתם של בני נוער בני גוון פוליטי מסוים של הציונות הדתית צריך לחזור למרכז השיח החינוכי. הגיע הזמן שגם יום זה ישמש הזדמנות ללמידה חינוכית רחבה יותר שרלוונטית לכולם.
אפשר לאמץ את הגישה הזו גם למועדים נוספים. חגים ומועדים היסטוריים לא חייבים להישאר רק "מורשת". למשל, בפורים הקרוב, מחנכים יכולים לשאול: מה החג הזה מספר לנו דווקא השנה? אילו מסרים מתאימים לאתגרים העכשוויים? ככה אפשר להפוך היסטוריה לעניין חי, רלוונטי ומשמעותי – בלי מגזריות, אלא מתוך חיבור מלא לכלל החברה.
הכותב הוא חבר בצוות הכתיבה בארגון יסודות לחינוך, תורה ודמוקרטיה