אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם

הלב מורתח וגועש. הכאב החד הזה שמגיע ממעמקים, מקורו בכתם החרפה והנבלה שנעשתה היום בישראל. כתם כתום.

ביום בו מציינים את יום גוש קטיף במערכות החינוך קיבלנו בארונות את עוללינו הכתומים. החטא ועונשו. הסרט הכתום הפך לסרט בלהות.

כאילו הופתענו. כאילו בני שטן אלו המסוגלים להכניס תינוק לתנור לוהט, ולהרוג הורים לעיני ילדיהם, נבצר מהם לשחוט אם על בניה.

הים אותו הים, ועזה אותה עזה. זה רק אנחנו שמסרבים להבין. מסרבים לראות קולקטיב רצחני צמא-דם, מסרבים לקרוא ולהפנים את אמנת חמאס. אנו עוטפים את העוטף במיגוניות מוות וכיפות ברזל המסתירות לנו את כיפת השמים. מסתירות לנו את שאנו מתעקשים לשכוח: המלחמה היא על ירושלים. טופאן אל-אקצא. המבול הפרוגרסיבי שבילה ובילבל את מדינתנו השכיח מאיתנו את ירושלים, עיר עוז לנו. וכשאין תודעת נצח אין גם תודעת ניצחון.

מיגנּו את עצמנו לדעת, וסם השקט גרם לנו להזות כאילו אשרות עבודה וסחורות ישקיטו דת רצחנית אנטישמית. אם את עיני שמשון ניקרו תושבי עזה, הרי שאנו ניקרנו את עינינו מלראות את המשטמה הפראית של תושבי עזה.

ברחנו מעזה, ברחנו מעוזנו. את עזה השבויה לא טרחנו לפדות ולהציל. היא סתם אדמה. היא לא שווה חיי אדם. הפנינו את הגב לעזה, הגפנו הבריח על שער הכיסופים. חשבנו להתנתק. חשבנו שניתן לברוח מייעודנו.

אך עזה לא ויתרה. היא רדפה אחרינו לכל מקום, שיגרה אלינו מסרי-רקטות, והכריחה אותנו לשוב אליה. היא שבתה אליה את בנינו ובנותינו כדי להיגאל יחד עימהם. בני הערובה אצל העזובה. עתה, היא האמינה, הם יהיו מוכרחים לפדות אותי איתם.

אך שוב נבאשנו. כאילו לא למדנו דבר. שילמנו אתנן לרוצחי נפשנו במקום למחות אותם מתחת השמים. הצהוב האדים לכתום עד שנצבע באדום עז. מעזה יצאו בארונות ילדים אדמונים, וחיות הטרף השחורות עוד מהלכות שם ברהב.

דומה כי עלינו דיבר הנביא הושע בן בארי בתוכחתו: "חֲרַשְׁתֶּם־רֶשַׁע עַוְלָתָה קְצַרְתֶּם אֲכַלְתֶּם פְּרִי־כָחַשׁ... וְקָם שָׁאוֹן בְּעַמֶּךָ וְכָל־מִבְצָרֶיךָ יוּשַּׁד בְּיוֹם מִלְחָמָה אֵם עַל־בָּנִים רֻטָּשָׁה".

מוסר פרוגרסיבי מעוות סירס את מדינתנו וגרם לנו לשכוח את קדושת-הנקם. נרתעים אנו משפיכות דמים, מפני שזוהי אומנתו של עשיו הרשע האדמוני.

אך לנו יש אדמוני אחר, אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם. מלך השופך דמים מדעת הסנהדרין הנקראים עיני העדה. עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב, היונה הצחורה מבקשת את לובן החסד, מנופפת בכנפיה לשלום, אך יודעת היא היטב שהשלום יבוא רק כאשר יהיה חמוש הוא בעוז האדמוני.

ה' עוז לעמו ייתן – ורק אז – יברך את עמו בשלום. כמה רדפנו את השלום – והשלום ברח ממנו. אֲנִי־שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה. אין שלום בלי עוז – אין ירושלים בלי עזה.

דוד מלכנו שופך דם רב מתוך מוסר יהודי עמוק. מוסר היודע שבכילוי הרע יתגבר הטוב, באבוד רשעים יתבשם העולם. משיח ה' בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים. וכשהוא נשאל: "מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת?" הוא מתאר לנו מבלי לחשוש מהיועמ"שית כיצד יש לטפל באויבי נפשנו: "פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי, וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי, וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי. כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה. וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי. וְאָבוּס עַמִּים בְּאַפִּי וַאֲשַׁכְּרֵם בַּחֲמָתִי וְאוֹרִיד לָאָרֶץ נִצְחָם".

ישראל עזים שבאומות, ועוּזם של ישראל ייבחן בעזה. הן יום נקם בא, ושנת גאולינו באה, וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם. הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא. לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה.

דוד מלכנו, יצו נקמת האדמונים, וישורר לנו: אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם. וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן וַיִּפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי. יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע. וְיֹאמַר אָדָם אַךְ פְּרִי לַצַּדִּיק אַךְ יֵשׁ אֱלֹהִים שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ.

לתגובות: ori15cohen@gmail.com