אירופה עוברת מהפך, וחלק לא מבוטל מזה נזקף 'לזכותנו', אם להתייחס לאירועי השבעה לאוקטובר ולמה שהתחולל מאז במזרח התיכון.
הבחירות בגרמניה הן עוד צעד חשוב בדרך לשם, להכרה בסכנות שמביא אתו האסלאם, לתמיכה הגוברת בישראל במערב, אבל החשוב ביותר בעיניי – היכולת לומר בבירור מה הוא רע ומה הוא טוב.
לגרמנים יש משקעים שמלווים אותם מאז המלחמה, וחשש מובן ונכון מלאומיות גרמנית מוקצנת, מהסוג שכבר גרר את העולם פעמיים לאסונות מזוויעים. זו הסיבה היחידה להצלחה התקשורתית, בישראל ובעולם, לצייר את מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה כמפלגה מסוכנת או 'נאצית'. כן, בשולי השוליים של המפלגה היו פה ושם גם דמויות בעייתיות שגורשו ממנה, אבל זה בדיוק כמו שבקרב תומכי טראמפ היו בשוליים גם טיפוסים בעייתיים. הם לא נמנים על מקבלי ההחלטות והם לא יהיו שם.
העובדה שאחד מכל חמישה גרמנים הצביע עבור אלטרנטיבה לגרמניה, וקרוב ל30% נוספים הלכו עם מפלגת הימין המרכזית ועם הקנצלר המיועד פרידריך מרץ, מעידה על התפכחות אירופית, על ההבנה שרעיונות אובר ליברליים של הכלה וקבלת נרטיבים שונים והתחשבות ברגשות דתיים גם כשהם כוללים היבטים אלימים ומסוכנים, כל זה נכשל ודינו להיפסק.
כמובן, היו לא מעט אירועים בגרמניה עצמה שהשפיעו על המצביעים ללכת לשם, אבל אי אפשר להתעלם מההשפעה העצומה של אירועי השבעה לאוקטובר ומלחמת חרבות ברזל.
ה-7/10 היה אירוע מכונן במובן שאי אפשר היה להישאר בעמדה אפורה אחריו. כאדם, אתה חייב לבחור באיזה צד אתה – בצד הרע של רוצחי ילדים וקשישים, של אנסים ושודדים וטרוריסטים מתועבים, או בצד הטוב שנלחם בהם. אין אמצע, והעמדה הזו מלכדה את השמאל במערב.
בשוליים של השמאל המערבי יש מי שחברו בלי להסס לצד הרע, אין להם שום בעיה להמשיך להלל את חמאס וחיזבאללה, לתמוך בסנקציות על ישראל ובתביעות אנטישמיות בהאג. אבל האגף היותר מתון של השמאל המערבי, זה שהפנים המובילות שלו היו אנשי ממשל ביידן, נקלע לדילמה בלתי אפשרית. הוא ניסה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, להסביר למה מדינה פלסטינית לפלסטינים היא עדיין הדבר הנכון ובה בעת להכיר בזכותה של ישראל להתגונן. לאפשר לה לקבל נשק, אבל לא כל סוג של נשק. לעודד אותה להילחם בחמאס, אבל רק במקביל לאספקת מוצרים הומניטריים ולא ברפיח. וכך הלאה.
את התעלולים האלו של גם וגם יכולים לבצע פוליטיקאים, אבל האדם הנורמלי לא מוכן לקבל אותם. המצביע המערבי הממוצע מרגיש שיש כאן זיוף בלתי אפשרי, שיש כאן בריחה מהכרעה בין טוב לרע, וזה מתבטא יותר ויותר באנשי תקשורת – לאו דווקא שמרניים מובהקים – שיוצאים ואומרים בבירור את מה שפעם היה כמעט התאבדות תדמיתית מבחינתם: ישראל היא הצד הנכון, הטוב והצודק.
בשנה ורבע האחרונות עקבתי מעת לעת אחרי התקשורת האירופית, כולל הבילד בגרמניה. אמנם, מאז ומעולם מדובר בכלי תקשורת אוהד לישראל, אבל המלחמה לקחה אותו צעד וחצי קדימה. האזרח הגרמני הממוצע אולי לא הצביע ישירות בגלל הנעשה בישראל, אבל הסיקור האגרסיבי של הנעשה כאן, חלחל גם חלחל, ובסוף, התבטא גם בקלפי.
אישית אני סבור שישראל צריכה לעשות סוף לרדיפה של אלטרנטיבה לגרמניה. אין כמו חותמת כשרות ישראלית כדי לאפשר לקנצלר החדש להפר את הבטחתו ואולי אפילו להקים איתה קואליציה ימנית יציבה, כזו שתתמוך בגלוי וללא מורא באינטרס הישראלי, ותוביל את האיחוד האירופי כולו בחזרה למחוזות השפיות. לצערי, זה לא יקרה, ומרץ יצטרך להקים קואליציה עם הסוציאל דמוקרטים, שהם בדיוק הגרסה הגרמנית של השמאל הביידני.