שמעון אלקבץ עומד על חומת אבנים נמוכה במרכז קיבוץ כפר עזה ואומר לקבוצה הגדולה שנושאת אליו עיניים: "אני עומד על החומה כי אני לא אדם גבוה וחשוב לי שכולכם תשמעו אותי".
כשהוא מצטט לאחר מכן את הנביא יחזקאל שמדבר על החובה של העומד בשער להתריע מפני החרב, הוא נראה בעיניי, בעמידתו על החומה, כמי שלקח על עצמו להיות המתריע בשער ולעשות ככל יכולתו כדי שהזוועות לא יישכחו ושהלקחים יילמדו.
אלקבץ, בן 58, נשוי לענת. עד לפני כשנה וחצי הוא היה אב לארבעה. בשבת שמחת תורה של 7 באוקטובר נרצחה בתו הצעירה סיון בדירתה שבכפר עזה, שם התחבאה ממפלצות החמאס יחד עם בן זוגה נאור חסידים.
כעת הוא מביא קבוצות של מבקרים למיצג שהעמידה אשתו ענת בבית הקטן של סיון. השם התמים "הבית של סיון" אינו מסגיר את גודל הזוועה שאליה נחשפים המבקרים במיצג.
לאחר הטבח ניסתה המשפחה למנוע מענת להיכנס לשכונת 'דור צעיר' ולדירה שבה נרצחה סיון ולראות במו עיניה את הזוועות, אבל ענת התעקשה.
היא הגיעה לשכונה, נכנסה לבית הראשון בשורה, הבית של סיון, והתחילה לתעד את כל מה שראו עיניה.
בזמן התיעוד ענת דיברה אל סיון כאילו היא נוכחת. מהצילומים הללו ומהסרטון שבו נשמע קולה של ענת משוחחת עם סיון הורכב אחר כך המיצג כולו.
העתק־הדבק לתרפ"ט ואושוויץ
"אני מתחיל את השיחה עם מי שמגיע לכאן באמירת תודה", פותח אלקבץ את הסיור. "מבחינתי זה לא מובן מאליו שאתם מגיעים לכאן ורוצים לראות בעיניים, להרגיש בלב ולשמוע באוזניים את מה שיש לנו להגיד ואת מה שעברנו פה בשבת של השבעה באוקטובר. חשוב לי שאנשים יראו את מה שחווינו. על כורחכם אתם תהיו עדים ואתם לא תצאו מפה כמו שנכנסתם".
והוא צדק. בגיל 16 לקחו אותנו לסיור במחנות ההשמדה בפולין. אני זוכרת שהיה לי קשה להתחבר לכל מה שראינו שם, אולי בגלל גילי הצעיר אבל גם בגלל הריחוק ההיסטורי והגאוגרפי ובגלל שהכול היה מאוד מסודר ומוזיאוני. הסיור בכפר עזה הוא בבחינת "קול דמי אחיך צועקים אליי מן האדמה". ההרס, טירוף השנאה והאלימות, ושכונות המרצחים שנשקפות ממרחק לא רב, שם עדיין מוחזקים גם אלה שנחטפו מהשכונה ההרוסה, הם עדות מטלטלת וקשה מאוד. אלקבץ צודק גם כשהוא מתעקש שלא ישפצו את השכונה ולא יעלימו את הראיות. כולם חייבים לראות את זה כי אסור לשכוח, לא את הנרצחים ולא את הרוע שנשקף מכל פינה.
"קוראים לי שמעון אלקבץ", ממשיך אלקבץ את ההדרכה, "ואני אבא של סיון, שממש במרחק של 200 מטר מפה, בשכונת דור צעיר, המפלצות של החמאס שלפו אותה ואת החבר שלה נאור מתחת למיטה וטבחו בהם". הוא לא עושה הנחות למאזיניו ולא חוסך מהם את תיאורי הזוועה: "המקום שאנחנו נמצאים בו, רחבת הדשא הזאת, שקקה חיים בסך הכול עשרה ימים לפני הטבח. היא הייתה מלאה באנשים, נשים וילדים לבושים לבן". הוא מצביע על בית הכנסת הסמוך ואומר: "רבים התפללו כאן בחגי תשרי. התקיימו פה תפילות ראש השנה ותפילות כיפור, אבל בשבת של השבעה באוקטובר כל הרחבה הייתה מלאה בגופות של חברי כיתת הכוננות שנרצחו בדם קר".
אלקבץ נותן למאזינים לעכל את שתי התמונות שתיאר ואת המשמעות שלהן וממשיך: "לקיבוץ כפר עזה נכנסו בשמחת תורה קרוב ל־600 מפלצות של חמאס. עוד מעט אתם תראו את הקירבה הבלתי מתקבלת על הדעת והלא נתפסת של ג'באליה, בית לאהיא ובית חאנון. משש וחצי בבוקר הם נכנסו לקיבוץ והשתלטו עליו, ורק ביום רביעי ב־11 בבוקר הודיע דובר צה"ל שהקיבוץ חזר לשליטה של ידיים ישראליות. במהלך השבת ההיא נרצחו כאן 64 ילדים וילדות, הורים, סבים וסבתות, משפחות שלמות. המפלצות שרפו בתים, ערפו ראשים, רצחו, אנסו, חיללו גופות. הם לא הסתפקו רק בלרצוח אותנו, הם רצו לעורר בנו פחד ולהשפיל אותנו".
נראה כי אלקבץ מבקש לחרות בזיכרון שומעיו את מה שהתחולל בשטחי מדינת ישראל הריבונית, בעלת הצבא החזק במזרח התיכון, ואת עומק הרוע שנחשף במלוא כיעורו. "ילדה קטנה רואה את סבתא שלה מתבוססת בדמה. היא מבועתת מאימה, כשמעליה עומד מחבל עם קלצ'ניקוב בסלון של הסבתא, והכול משודר בפייסבוק של הסבתא". הוא לוקח נשימה ואומר: "ילדה בת 23, הילדה שלי, כותבת 'דחוף עזרה! הם אצלי בבית' ואין עזרה. אף אחד לא בא".
הזעזוע שהוא מתאר נובע הן מהזוועות שחוללו הנאצים מעזה, אך במידה לא פחותה מהעובדה שמדינת ישראל וצבאה לא באו להגנת הנטבחים חסרי האונים. "הם עשו העתק־הדבק למה שעשו לנו בפרהוד בבגדד, בפרעות תרפ"ט, בקישינב ובאושוויץ: שורפים, אונסים, כורתים איברים לאימהות לעיני הילדים שלהן. בעוד הנאצים התאמצו להסתיר את המעשים שלהם, העזתים הסתובבו עם מצלמות על המצח והעבירו בשידור חי את כל הזוועות כדי להשפיל ולעורר פחד. בקישינב ובתרפ"ט, בשואה ובפרהוד, לא היה צבא, לא היה כוח מגן יהודי, לא הייתה מדינה ולא היה דגל. אבל גם בשבת ההיא לא היה צבא ולא הייתה מדינה. הייתה רק תחינה גדולה: איפה הצבא? ואין צבא. נכון, היו פה מעשי גבורה לא נתפסים, אנשים שלקחו נשקים אישיים ובאו לעוטף כי שמעו שטובחים באחים ובאחיות שלהם, שוטרים שלא חיכו לשום פקודה. נהרגו פה לוחמים מהיחידות הכי מובחרות. אבל צה"ל הרשמי נכנס לקיבוץ רק בארבע וחצי, ורק בסביבות שבע בערב הם התחילו לנוע לעבר השכונות".
סיון אלקבץ הי"ד
צילום: באדיבות המשפחה
-
"שום קשרים לא עזרו בשבעה באוקטובר"
אלקבץ הוא איש תקשורת ותיק ובכיר. הוא היה מנהל קול ישראל, מפקד גלי צה"ל, מנכ"ל רדיו תל אביב וסמנכ"ל רדיו בתאגיד. יש לו קשרים בכל המקומות הנכונים, אך כל אלה לא היו שווים דבר בשבת ההיא. "זה לא שינה מי אתה ומה אתה. שום קשרים לא עזרו בשבעה באוקטובר. זו הייתה גזירה שאי אפשר להסביר, אירוע ברמה תנ"כית", הוא אומר לי. לקבוצה הוא אומר: "הם שוחטים אותנו בכל מקום שבו נהיה רק בגלל דבר אחד: בגלל שאנחנו יהודים. יש כאלה שלא נוח להם לשמוע את זה, אבל זו האמת. זה לא קשור לימין ולשמאל. אני הייתי מה שקוראים 'בכיר בתקשורת', ואני אומר לכם שאם הייתם שמים את רביב דרוקר ובן כספית יחד עם עמית סגל וינון מגל בסירה אחת בזיקים באותה שבת, הם היו שוחטים את כולם. הדם של אלה היה מתמזג עם הדם של אלה".
הוא מבקש מכל אחד מהשומעים להתחבר לסיור מהמקום הכי אישי ופגיע: "תחשבו על השיחות שאנחנו עושים עם הילדים שלנו: 'אבא, אתה יכול לאסוף אותי מהרכבת?', 'אבא, איזה מבאסת המורה הזאת' ו'אבא שיחקתי אותה, אני משרת עכשיו ביחידה שרציתי'. זה השיח שלנו איתם. כשעזתי מתקשר לאמא שלו, הוא אומר לה 'יא אומי, רצחתי עשרה יהודים', והיא אומרת לו 'אני מברכת אותך, חבל שלא הייתי איתך'. צעיר עזתי יושב בקור רוח מקפיא ואומר לחוקר של 504: 'אני אנסתי אותה, אבא שלי אנס אותה, בן דוד שלי אנס אותה ואחר כך אבא נכנס לחדר והרג אותה'. אלה המפלצות שאנחנו מתמודדים מולם".
"הרבה מאוד פעמים אנחנו טועים לחשוב שאם הם נראים כמונו אז הם באמת כמונו, ואחר כך כשאנחנו רואים שבגני הילדים שלהם נמצאים כל הפצצות, הטילים והנשקים, יש לנו פרצוף מופתע. למה?" הוא תוהה. "הרי הם בעצמם אומרים את זה, הם גדלים לתוך זה, מחנכים לזה. רק תקשיבו להם. הם אומרים את זה בצורה מאוד ברורה ולא מתחבאים מאחורי נימוק או מעטפת".
הכעס והכאב על התעלמות הצבא מכל הסימנים המקדימים ניכרים בדבריו: "אנחנו לוקחים את הילדים שלנו לבקו"ם מיד כשהם מסיימים את הבגרות, ואנחנו באים לסיום הקורס שלהם - קורס מש"קי ת"ש, תצפיתניות, טייסים בחיל האוויר, שריון. אנחנו גאים ומתרגשים מהשירים של אריק איינשטיין ויהורם גאון ומהצעדה והמסדר והדגלים שמתנופפים ברוח, אבל בסוף לא מקשיבים להם. מאיימים עליהם: 'אם את לא סותמת את הפה ומפסיקה להטריד אותי, אני מעמיד אותך למשפט'. אנחנו לא יכולים להסכים לדברים האלה. הילדים שלנו הם הדבר הכי יקר שלנו! בואו נעשה את הדבר הכי מתבקש ונקשיב להם. אנחנו לא צריכים לחיות בפחד, בתחושה שמישהו מחר בבוקר יכול לשחוט אותנו. אנחנו צריכים לדעת שזה מה שהם רוצים, זה מה שהם תמיד רצו ואנחנו צריכים לסמוך על עצמנו".
"אתה כועס", אני אומרת לו. הוא נאנח: "הייתי מפקד גלי צה"ל. האמנתי בכל ליבי שהצבא מגן עלינו".
ב"ארבעה בתים וגעגוע", הסרט שיצר אלקבץ והוקרן בקשת 12, הוא מספר על רגשות האשמה שיש לו על שהביא את משפחתו לגור בכפר עזה לפני כשש שנים. "ענת ואני בכלל לא היינו הטיפוס של הקיבוצניקים. גדלנו בבאר שבע, אני גדלתי בשכונה ד'. הגענו לפה מאשדוד כי רצינו לעשות שינוי. עד כמה שזה נשמע מוזר כעת, מצאנו פה שקט". הוא מספר על קהילה מדהימה שקיבלה אותם בחיבוק ועל הילדים שבאו אחריהם: נדב הבכור, איש צבא וקצין ביחידות מיוחדות, מתגורר עם משפחתו במבשרת ציון, אבל גיא, נועה וסיון באו לגור בקיבוץ, כל אחד בבית משלו.
אנחנו נכנסים לבית היפה של שמעון וענת בשכונת ההרחבה בקיבוץ. מרחוק הכול נראה פסטורלי: בתים פרטיים יפים, מדשאות, גינות פורחות, אבל במבט שני רואים שעל כל הבתים יש סימנים של תרסיס שחור, אדום או צהוב המעידים על הטיהור שערכו שם צה"ל וגם אנשי זק"א שטיפלו בחללים. הבית של שמעון וענת ארוז בניילונים ועומד ריק. כל החפצים מכוסים ומחכים בסבלנות. הקיבוץ עומד בשיממונו, ושלט על השער הצהוב מכריז כי זהו שטח צבאי סגור.
"הם חדרו משש נקודות בגדר, וכבר ברבע לשבע רצחו את משפחת קוץ, משפחה שלמה. זה הבית שלהם פה", הוא מראה לי. "אבא, אמא ושלושה ילדים".
ההודעה האחרונה של סיון
בליל שמחת תורה תשפ"ד, כל הילדים היו אצל שמעון וענת וחגגו להם יום נישואין מספר 36. בשש וחצי בבוקר התחילו האזעקות. "סיון הייתה בחדר שלה עם נאור. עד הרגע האחרון היא לא אמרה לנו שיש מחבלים אצלה בבית כדי לא להדאיג אותנו". הודעת הווטסאפ האחרונה שלה הייתה ב־11:12: "אבא, תבטיח לי שאתה בסדר, שאמא בסדר, שנועה וגיא בסדר". ההתכתבויות שלו עם סיון באותו בוקר תלויות בגדול על קיר הבית במיצג "הבית של סיון". במסגרת העבודה על הסרט הוא גילה שממש באותה דקה העבירה סיון הודעה לקבוצה של השכונה בזו הלשון: "הם אצלי בבית. עזרה דחוף!"
סיון למדה מדעי המחשב, בחורה צעירה עם המון חלומות. תמיד ניסתה לעזור ולסייע להוריה ולמשפחה, עדינה ומסודרת. היא אהבה מאוד את הדירה הקטנה שלה בקיבוץ ותכננה עתיד עם נאור. בשש וחצי בבוקר שמעון וענת נכנסו לממ"ד, ולאט לאט התברר גודל האימה. הם קשרו את דלת הממ"ד עם כבל והתחילו לשמוע קולות של ירי בצרורות. הקשר עם סיון ונאור נותק לקראת הצהריים, הבן גיא והשכן שלו התארגנו לשמירה על הנשים והילדים בממ"ד ונועה הייתה סגורה בממ"ד בביתה עם הכלבה, עד שגם אליה הגיעו המחבלים. "קרה לנו נס", אומר הבן נדב בסרט. "היינו מאוד קרובים לאסון כפול". המחבלים נכנסו לביתה של נועה וניסו לפתוח את דלת הממ"ד. בשלב מסוים הם התייאשו וויתרו והבן נדב הצליח לכוון לבסוף כוחות שחילצו את אחותו לקראת הערב.
בשכונת דור צעיר שבה התגוררה סיון התנהל קרב של ממש. לשכונה הגיעו מחבלים רבים, ורוב תושביה נרצחו או נחטפו. מהשכונה הזאת נחטפו אמילי דמארי, דורון שטיינברכר והתאומים גלי וזיו ברמן. הסיור בשכונה חושף את המבקרים לרמת ההרס והאכזריות: הבתים שרופים והרוסים. סימני ירי בכל מקום, על הקירות ועל התקרה. על הקירות נכתב "שרידי אדם על הספה", "מחבל בבית". כתובות באנגלית ובעברית מבהירות כי "כאן נרצח באכזריות" שם של צעיר או צעירה ו"מכאן נחטף" צעיר או צעירה אחרים.
מתי הגיע אליכם הצבא?
"בלילה", הוא אומר. "כשהלוחמים חילצו אותנו, ענת סירבה לצאת ואמרה: 'אני לא יוצאת מפה עד שאני לא יודעת מה קורה עם סיון'. המג"ד התחנן: 'זו סכנת חיים, את מסכנת גם את החיילים! הקיבוץ שורץ מחבלים'. בסוף היא הסכימה לצאת. יצאנו בשיירה מאובטחת, ארוכה, של זקנים וילדים, נשים וגברים מבוהלים ומזועזעים". בסרט נועה מספרת שלא העזה להסתכל על מה שקורה מסביב בזמן שיצאו מהקיבוץ והקפידה להסתכל רק קדימה, עד שאחיה גיא אמר לה: "קחי את הכלבה על הידיים! תראי על מה היא דורכת!". הכלבה דרכה בתוך דם.
הם נסעו נסעה לבאר שבע, לאחותה של ענת, אבל כבר בסביבות שש בבוקר חזרו לאלונית שבכניסה לקיבוץ כדי לחכות לסיון. "הקימו פה חמ"ל, וכל הלוחמים שנכנסו להילחם יצאו מפה", אומר אלקבץ כשאנחנו נפגשים באלונית. "גם את הפצועים הביאו לכאן. היו פה כוחות גדולים של צבא, ובקיבוץ התנהלה לחימה שלא נגמרת, אש תופת. ביום ראשון עדיין חילצו מפה חברי קיבוץ בקומנדקרים משוריינים".
למה ציפיתם כשחיכיתם שם?
"קיווינו שאולי נראה אותה, שאולי יוציאו את סיון ואת נאור, אבל זה לא קרה. בצהריים הגיע קצין ביחד עם הבן שלנו ואמר שלפי הידוע לצבא, הוציאו שתי גופות מהבית של סיון. מאוחר יותר התברר שזה לא היה נכון, כי רק ביום רביעי הוציאו את הגופות, אבל זה מה שגרם לנו ללכת. היינו בהמתנה אצל אחותה של ענת עד יום שישי, וביום שישי ב־12 בצהריים קיבלנו הודעה שזיהו את הגופה שלה במחנה שורה. שלוש שעות אחר כך כבר עשינו את ההלוויה, וביום ראשון הייתה הלוויה של נאור".
התצפיתניות ששוחררו משבי חמאס
צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90
-
בתפקיד הנביא יחזקאל
אתה מגדיר את עצמך אדם מאמין. מה הקשר שלך עם הקדוש ברוך הוא מאז?
"היו לי שאלות קשות מאוד, בטח בחודשים הראשונים", הוא מודה, "אבל ענת נמצאת במקום אחר, ומהרגע הראשון היא חיברה את עצמה לעולמות היהדות כדי לשאוב כוחות. אני ניסיתי להסיט את הכעס והשאלות לעשייה. זה לא אומר שאני כבר לא שואל את עצמי את השאלות האלה, אבל אני מבין שהסיפור הזה הוא סוג של הסתר פנים, כי אי אפשר להסביר עיוורון כל כך גדול אצל כל כך הרבה אנשים ופגיעה בכל כך הרבה בתים. זה לא נתפס! איפה הבן־אדם היחיד שהיה צריך להדליק את האור? כשחנכו את האנדרטה שהולכת לקום בכנסת אני הייתי נציג המשפחות, אמרתי קדיש ודיברתי על חורבן בית. מה שהם עשו לנו זה חורבן בית. חורבן בית הוא לא רק פיזי, זה גם מה שקורה לך בלב, מה שאתה מרגיש".
מי אשם במה שקרה ב־7 באוקטובר?
"הנביא יחזקאל מדבר על השומר שעל החומות", הוא עונה. "אם הוא לא תוקע בשופר כשהוא רואה את הסכנה מתקרבת והחרב פוגעת בנפש ולוקחת חיים, דמם של הנרצחים על ידיו. מי שראה שהמפלצות מגיעות ולא התריע, צריך לשלם. אני נמצא היום במסע שנמשך כבר כמה חודשים נגד כל מי שנושא באחריות לטבח הילדים שלנו. אני מדבר על הנושאים באחריות גם ברמה הצבאית, אלה שלא היו שם בשבילנו, וגם על האחריות של המנהיגים שלנו: שר הביטחון, ראש הממשלה וכל מי שהיה אחראי למה שעברנו. דרוש חשבון נפש גדול מאוד, וחלק מחשבון הנפש הזה הוא האנשים שצריכים להגיד 'כשלנו, חטאנו, עווינו, פשענו'. להשפיל מבט, להצדיע לדגל וללכת הביתה. כולם".
הם צריכים להיענש?
"יש כאלה שאומרים שצריך לשלוח אותם לכלא. אני לא שם. אני רוצה לעשות תיקון והפקת לקחים. הרצי הלוי הולך הביתה עכשיו. בתוכניות הבוקר שלי ברדיו דרום קראתי לו כמה וכמה פעמים להתפטר, ביקשתי ממנו שיבוא לבית של סיון ושיתפטר משם, לא מהבור שלא תפקד. אני לא אפסיק לעשות את זה עד שאחרון האחראים לטבח ילך הביתה".
מה עם ראש אמ"ן לשעבר אהרון חליווה, שהתפטר ועכשיו מטייל בעולם?
"מבחינתי חליווה יכול להיות נע ונד כמו קין. הוא יכול לטייל בכל העולם לבוש בבגדים רחבים וחובש על הראש שלו כובע כדי שלא יזהו אותו, אבל על מצחו יש אות קין שילווה אותו עד יום מותו. הוא אחראי, דם הילדים שלנו עליו. עצם זה שהם הולכים הביתה ומפנים את הדרך למפקדים חדשים שדם הילדים שלנו לא עליהם מספק אותי. זה חלק מהתיקון והריפוי של החברה הישראלית". הוא קורא להקמת ועדת חקירה: "ועדת חקירה כזאת או אחרת היא זו שבסוף תגיע לחקר האמת ואחר כך לנשיאה באחריות ולענישה על המחדלים שלהם, על חוסר העשייה ועל העיוורון שלהם".
מתנהל עכשיו ויכוח האם תוקם ועדת חקירה ממלכתית או לאומית. יש לך עמדה בנושא הזה?
"לא משנה לי איך יקראו לוועדת החקירה. הזוועות הן כל כך גדולות והתוצאות כל כך מחרידות. שישבו נשיא המדינה ביחד עם יאיר לפיד ונתניהו וגורמים שאמינים על שני הצדדים ויחליטו מה הם רוצים לעשות ואיך. זה סיפור של אמון הציבור. אם תקום ועדה שחצי מהציבור בישראל לא מאמין בה, מה עשינו בזה? החקירה צריכה להיות מקובלת על כל מי שצריך ורוצה לחקור, וזאת הדרך היחידה".
העובדה שלא העירו את ראש הממשלה בלילה חשובה בעיניך?
"מבחינתי זה פחות חשוב אם העירו את ראש הממשלה או לא. מה שחשוב בעיניי זה שלא קראו את כל הסימנים המקדימים ושהיהירות והשחצנות עיוורו את החשיבה של אנשי הצבא הבכירים, שכל תפקידם היה לשמור על החיים שלנו והם לא עשו את זה. היהירות והשחצנות גרמו להם לפגוע בחיילות שלנו, להעליב אותן, להגיד להן 'תסתמו את הפה או שאנחנו מעמידים אתכן למשפט'. חיילות שזעקו וקראו בשער 'האויב פה' ואיש לא הקשיב".
ואתם, שגרתם על הגבול וראיתם כל יום את בית חאנון וג'באליה, הרגשתם בטוחים?
"הרגשנו הכי בטוחים בעולם. הבנו שיש סבבים, אבל שהסבבים האלה נגמרים ושיש צבא שלם שעומד מאחורינו. הסתבר שבשבת של ה־7 באוקטובר לא היה צבא ולא הייתה מדינה, הייתה בגידה אחת גדולה".
מישהו מראשי הצבא דיבר איתכם או ביקר אצלכם? הרצי, חליווה, פינקלמן, בינדר?
"אף אחד לא הגיע", הוא אומר. "אני הדרכתי סיור של כל נשות אלופי המטכ"ל. הן היו בבית של סיון וכולן יצאו מכאן מרוסקות".
ואמרת להן את מה שאתה אומר לי?
"ברור. גם אמרתי להן: יש לכן מזל שענת לא נמצאת בסיור הזה, כי ענת הייתה מכסחת אתכן".
"אין אופציה של חמאס בעזה"
שמעון וענת גרים כעת בראש העין. הבן גיא עבר לשפיים, הקיבוץ שאליו פונו בתחילה אנשי כפר עזה, והבת נועה עברה עם הקהילה לרוחמה.
בחרתם להתרחק מהקהילה?
"היה לנו קשה להיות שוב עם הקהילה אחרי כל מה שקרה לנו. רצינו להיות במרחק מסוים".
אלקבץ משמש מנכ"ל קבוצת רפיד לשילוט חוצות, ולאחרונה נבחר ליושב ראש המועצה לקולנוע בישראל. כמו כן הוא משדר ברדיו דרום תוכנית בוקר יומית שנקראת 'שיר לסיון', ושם הוא משמיע מוזיקה וגם מדבר על אקטואליה.
עברה שנה וחצי. אתה כבר מצליח לשמוח?
"יש דברים שמשמחים, זה ברור. כשאני נמצא עם הנכדים יש הרבה מאוד רגעים מזוקקים של אושר. שאלו אותי אם קיבלתי את שחרור החטופים ברגשות מעורבים, והתשובה היא שזה היה רגע אמיתי ומאוד מזוקק של אושר. בלב יש כמה חדרים, וכעת יש גם חדר שמלא באופן קבוע בעצב שלא נגמר ושאי אפשר להסביר במילים. אין בשפה שלנו מילים שמסוגלות לתאר את הכאב של האובדן. אבל יחד עם זה, הסיפור של תקומה אחרי דבר כזה הוא משהו שאנחנו, למרות כל הקושי, נהיה חייבים לעשות כפרטים וכעם, כי בסוף אנחנו העם היהודי".
הנוח'בות בכלא הישראלי אולי ישוחררו בהמשך בעסקה. אתה תומך בכך?
"כבר בהספד על סיון קראתי להם מפלצות נאציות של חמאס. אף אחד לא קרא להם מפלצות לפני זה, ומאז זה השתרש והפך להיות ביטוי שגור. מבחינתי הם לא חיות אדם והם לא מחבלים, הם פשוט מפלצות. יחד עם זאת, אני חושב שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להשאיר חטופים שלנו אצל המפלצות האלה. אנחנו צריכים לשחרר אותם ולהחזיר אותם הביתה. אני יודע שהמחיר קשה וכואב, אבל גם המחיר של השבעה באוקטובר היה קשה וכואב".
גם אם זה אומר להשאיר את השטן מעבר לגדר?
"ממש לא. אין אופציה שהחמאס יישאר שם, לא בשליטה ולא עם יכולות של איום עלינו. צריך לעשות השמדה טוטאלית של כל היכולות שלהם, והם בטח לא צריכים לחזור ולהיות ביכולת כלשהי, לא צבאית, לא ניהולית ולא שלטונית. ועדיין צריך להחזיר את החטופים הביתה ואת החללים לקבורה בקבר ישראל".
מה אתה אומר על תוכנית טראמפ להגירת תושבי עזה?
"טראמפ הוא קודם כול איש עסקים, וגם אם הוא מתחיל גבוה וירד נמוך או יגיע לאמצע, הוא שידר דבר מאוד ברור: מה שהיה בעזה לפני השבעה באוקטובר לא יחזור. אתם רוצים לחזור להריסות שלכם? בבקשה. אני מציע לכם לקחת את עצמכם מחלקת המוות הזאת ולבנות לעצמכם חיים חדשים במקומות אחרים. יש להם 22 מדינות ערב והם יכולים לחיות בכל מקום שהם רוצים. לנו יש רק מדינה אחת ובית אחד".