המימון למשכן התבסס על תרומות בני ישראל, לא על מס שהושת עליהם. כפי שנראה בע"ה בעוד חודש בפרשת ויקהל, המימון הצליח למעלה מן הצורך, והמפרשים דנים בכך.
אך השתת המימון על התרומה האישית מדגישה פן שאין עוסקים בו, והוא החשיבות שמייחסת התורה לסממני העושר.
המשכן הוא מקום המפגש של ה' עם בני ישראל. הוא מקום הברית שבה לא רק ה' משרה את שכינתו על עם ישראל, אלא שהוא עושה זאת בתוכם. המשכן צריך לבטא את עם ישראל ולא רק את רצון ה'. דווקא משום כך חשוב לציין שמה שמייחד את המשכן, מלבד צורתו המרהיבה והפרופורציות המושלמות שלו, הוא החומרים שמהם הוא נבנה.
כסף וזהב, תכלת, ארגמן ותולעת שני, וכמובן אבני החושן, היו החומרים היקרים ביותר בעת העתיקה. המשכן כמקדש נועד לבטא אפוא את תכלית היופי וההדר של העת ההיא. העובדה שעם ישראל כולו נצטווה לתרום, ואף עשה זאת בכל ליבו, מראה שהטעם האסתטי שהוטמע במשכן לא היה זר לבני ישראל. הוא ביטא את טעמם־הם בחייהם הפרטיים, ודווקא משום כך הוא היה יכול להיות כלי לביטוי אהבת ה'. אילו היו העושר וההדר פסולים מבחינה מוסרית, לא היה הקדוש ברוך הוא מצווה את בני ישראל לבנות את המשכן מחומרים אלה, ולמצער לא היה מצווה אותם לתרום אותם באופן אישי.
המשכן לא היה מקום זר לבני ישראל. התרומה האישית וההשתתפות המלאה שלהם בבניית המשכן מצביעה על ההשתתפות הלגיטימית בחומרים המבטאים את ערך העושר. עם ישראל מבטא את ערגתו לקדוש ברוך הוא במה שחשוב לו, והתורה גילתה לנו שביטויי העושר הללו טובים ומוצדקים.
הכותב הוא ד"ר לפילוסופיה ומחבר הספר 'כלכלה וערכי היהדות'