שכני לטור אבישי גרינצייג כתב לאחרונה בטורו על גישת "אף שעל" שבה נוקט בית המשפט העליון בתקופה האחרונה.
הדוקטרינה הזאת כוללת, לשיטתו, התבצרות בכל נושא ועניין שעולה לדיון מול הכנסת או הממשלה, ואי הסכמה לנהל דיון על שינויים במערכת המשפט – מינוריים ככל שיהיו.
לצערי, עלי לתקן אותו. מערכת המשפט כבר עברה מהגנה להתקפה. היא לא רק משמרת את כל זכויות היתר שלה, אלא מתקדמת בתמרון אל שטחן הריבוני של רשויות אחרות, ושלא כמו הרצי הלוי – היא הולכת על כיבוש, גירוש וסיפוח ללא כוונת נסיגה.
ביום חמישי האחרון היה זה תורו של בית הדין הרבני לטעום מנחת זרועו של בית המשפט העליון. שתי שופטות נגד שופט אחד, ואני לא מדגיש את המין בטעות, גדעו נוהג שקיים מאז קום המדינה, והחליטו לשלול באופן גורף את סמכותו של בית הדין הרבני לדון בתביעות המזונות במסגרת תיקי גירושין שמתנהלים אצלו. שתי השופטות, וילנר ורונן, קיבלו את העתירות שהגישו גברים שחשו מקופחים בבית הדין, וקבעו באיחור אופנתי של 56 שנים ש"הלכת שרגאי" בעצם שוללת כל אפשרות של בית הדין לגעת בנושא המזונות, שכרוך במהותו במכלול ההסדרים הכספיים בין בני זוג שמתגרשים – סמכות שמוקנית על פי חוק לבית הדין הרבני.
בטור הזה אנחנו כן נצלול, בכוונה תחילה, אל החומר המשפטי והוויכוח בין השופטים. נעשה זאת, מפני שזאת הדרך היחידה לגרד את המילים המשפטיות הנפוחות, המרוחות על פני 50 עמודים, שמאחוריהן מבקשות השופטות להחביא את האג'נדה. השופט סולברג, שכתב את דעת היחיד, הציג לעומתן עמדה מנומקת ואם יורשה לי – מבריקה מבחינה משפטית בניתוח שלה ובבהירותה. אחרי שתקראו את השאלות הטובות של סולברג על וילנר, ואת ההסבר ההגיוני בהרבה שהוא מציע ללשון החוק ולהלכה הוותיקה, סביר שתתעורר בכם תמיהה לגבי המוטיבציות לפרשנות המשפטית של דעת הרוב. אבל אניח לכם לשפוט בעצמכם.
שלוש הקושיות של סולברג
וילנר, על פניו, נצמדת להלכה מפורשת שנקבעה בבג"ץ בשנת 1969, ופסק דין נוסף בשנת 2019 קבע שהיא שרירה ועומדת. ההלכה הזאת התייחסה לחוק סמכות שיפוט בתי הדין הרבניים. החוק היה די ברור לגבי הסמכות לדון במזונות הילדים במקרה של גירושין. כך נכתב בו: "הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין... יהא לבית דין רבני שיפוט ייחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג". בא בג"ץ, אי אז בסוף שנות ה־70, וקבע כי יש לפרש אותו אך ורק לגבי ויכוחים על התחשבנות בין הבעל והאישה לגבי סכומי מזונות שכבר שולמו, אבל לא לגבי עצם החיוב וגובה התשלום שמגיעים לילד.
או במילים פשוטות: לבית הדין אין סמכות לדון ולקבוע בענייני מזונות על אף לשון החוק הדי ברורה, ולכן אחרי שהוא יסגור את עניין הגט והמעמד האישי, הדיון יעבור לבית הדין למשפחה שיקבע את גובה המזונות לפי העניין ויחליט על מי מוטל לשלם אותם ובאיזה שיעור. זה מבחינת השופטת וילנר תחילת העניין וגם סופו, כפי שהיא מבטאת זאת בפסק הדין שלה: "זוהי אפוא נקודת המוצא לדיון בענייננו, ולדידי, זו גם נקודת הסיום".
בא השופט סולברג ותוהה על הפשטנות הנחרצת הזאת. אם הלכת שרגאי היא אכן נקודת המוצא והסיום של הדיון, והדברים כל כך מובהקים ונחרצים, איך קרה שאותה הלכה מאוד מפורסמת לא באה לידי ביטוי במציאות המשפטית בישראל ב־56 השנים האחרונות? הרי אי אפשר להכחיש את העובדות, שלפיהן מעשים שבכל יום שבית הדין הרבני פוסק מזונות לזוגות שמתגרשים. כל אחד יכול לפנות לשכן או למכר שהתגרש, ולברר איתו את הפרטים הפשוטים הללו. האם כל מאות המיליארדים ששולמו במהלך השנים במסגרת חובת המזונות על פי פסיקת בתי הדין הרבניים נקבעו שלא בסמכות חוקית? משונה מאוד, בוודאי בארץ שמלאה כולה משפט.
ועוד דבר משונה מוצא סולברג בפרשנות החד־משמעית של וילנר. נניח לעובדה שבשנת 1969 בג"ץ טרם טעם את טעם החוצפה ולא נהג לבטל חוקים של הכנסת במחי יד. אבל אפילו היום, אם בית המשפט רוצה לבטל חוק, הוא יודע לעשות זאת באמצעות פסיקה מפורשת שמכריזה על בטלות החוק. הלכת שרגאי לא התיימרה לעשות דבר כזה. היא רואה את עצמה כהלכה שחידש בית המשפט, לא כביטול חוק בתי הדין הרבניים שהיה מפורש מאוד. הפרשנות של וילנר, שמשמעותה שההלכה מבטלת חד־משמעית את החוק, אינה מתקבלת על הדעת.
כדי להשלים את הפאזל, סולברג מעלה עוד נקודה. לשון ההלכה הוותיקה מכילה הערה קטנה לכאורה, שווילנר התעלמה ממנה, אך כשמעיינים בה היא מעוררת תמיהה. על פי ההלכה, הסמכות של בית הדין מצטמצמת רק לסגירת החשבון בין בני הזוג על תקופת ניהול התיק, במקרה שאחד מהם טוען ששילם מזונות יותר ממה שמוטל עליו באמת. באמת פרט שולי. אבל הניסוח משונה מאוד. "בסמכות בתי הדין לדון אך בתביעה להשבת יציאות של הורה, המוציא (או עומד להוציא) יציאות למזונות הילד". רגע, גם אתם קלטתם את הסוגריים האלה? "או עומד להוציא"? אז בית הדין כן מוסמך לדון בגובה המזונות שישולמו בעתיד עבור הילד, ולא רק בהתחשבנות על העבר? לשופט סולברג ברור שנדרש כאן פירוש אחר לחלוטין להלכה.
תוך כדי קריאה, אני חייב להודות, התחושה היא קצת כמו בשיעור כללי של ראש ישיבה מוכשר במיוחד. סולברג לוקח את שלוש השאלות, ומוצא להן פירוש פשוט מאוד שגורם לך – אך למרבה הצער לא לשופטת וילנר ורונן – לשאול את עצמך איך לא חשבת על זה קודם.
אומר סולברג כך: אכן, הלכת שרגאי אינה מבקשת לבטל את החוק. זה לא הגיוני כרונולוגית ופרוצדורלית. היא באה להתמודד עם בעיה שנובעת מהחוק, מפני שכל הליך גירושין טומן בחובו חוסר שוויון מובנה בין הצדדים. על פי ההלכה, הגבר הוא זה שמחזיק בידו את הקלפים העדיפים למשא ומתן, מפני שהוא זה שכותב ומוסר את הגט. עולה החשש שדווקא בגלל שהחוק כורך את נושא המזונות עם הגט, ומעניק לבית הדין את הסמכות לדון בהם באותה מסגרת, ייווצר חוסר שוויון בדיון והגבר יוכל לנצל את כוחו כדי להפחית את שיעור המזונות המוטל עליו מהסכום שבאמת ראוי לילד.
לכן, גורס סולברג, ההלכה אינה באה לשלול את הדיון במזונות בבית הדין, אלא לתת תרופה שתאזן את הכוחות. ההלכה באה לאפשר לפתוח מחדש, בעתיד, דיון מחודש בחיוב המזונות בבית משפט למשפחה, ככל שהאישה תוכל לשכנע שטובת הילד דורשת זאת. המטרה הנסתרת של ההלכה הזאת, הוא מסביר, היא לא להפוך את הדיון בבית הדין הרבני לחסר משמעות, אלא להפך – כאשר לאישה יש קלף כנגד הקלף של הגבר, גוברים הסיכויים שבבית הדין עצמו יצא פסק דין מאוזן וטוב שישרת את טובת הילד ואת הקיום הכלכלי של ההורים גם יחד. זה מסביר מדוע דנו בתי הדין בתיקי מזונות עד היום, כיצד ההלכה אינה מתנגשת חזיתית עם החוק, ומה מהות הסוגריים שמאפשרים לבית הדין לדון גם לגבי עתיד המזונות.
הפמיניזם לרעת האישה
עד כאן תענוג משפטי צרוף. סולברג משכנע הרבה יותר, הגיוני ומתקבל על הדעת. אבל בנקודה הזאת מתחיל הזיהום. האג'נדה הפמיניסטית, שמשנה את פניה מעת לעת, מתחילה להשפיע על ההיגיון המשפטי. סולברג נועץ את זה בצורה פשוטה: כל העתירות שהגיעו לבג"ץ, ובהן דנו, הוגשו על ידי גברים גרושים. זה לא מקרי בכלל.
מאזן האימה שיצרו ההלכה והחוק יחד היו רלוונטיים לימים אחרים. ימים שבהם האינטרס הפמיניסטי היה להשית כמה שיותר מהוצאות המזונות על הגבר, ולהקל על ההתנהלות הכלכלית היומיומית של האישה. לא עוד. מי שמצוי היום קצת בתחום דיני המשפחה יודע שהרוח הנושבת היא השוואת השותפות במזונות הילדים, מתוך הצהרה שהאישה עובדת ומרוויחה לא פחות מן הגבר. זו תפיסה שהפכה את היוצרות: כיום, רוב הנשים – שלא להוטות להפסיד כסף בשם הצו הפמיניסטי – מעדיפות להתדיין בבית דין רבני שיזכה אותן ביותר דמי מזונות מהגבר, והגברים להוטים להגיע לבית משפט למשפחה. זו הסיבה שהעתירות כולן, בלי יוצא מן הכלל, הוגשו על ידי גברים.
וכאן, אם תרצו, שורש המחלוקת בין השופטים. סולברג מפרש את החוק וההלכה על פי ההיגיון המשפטי הצרוף, ולכן המסקנה היא שלפי הניתוח הזה אין ספק בכלל שהסמכות לדון בענייני מזונות מעולם לא נשללה מבית הדין הרבני. אפשר אולי לחשוב שנכון להיום הוא חיובי יותר לנשים, ואפשר לחשוב שמזווית אחרת הוא לא מספיק נאור כלפיהן. ייתכן גם שהגברים הגרושים צודקים, מפני שכיום אין להם גם מענה בבית המשפט לענייני משפחה, משום שהתביעה שלהם להפחתת דמי המזונות היא לא "לטובת הילד" ולכן סיכוייהם שם נמוכים. אבל לכל זה אין דבר וחצי דבר עם שאלת הסמכות.
אצל וילנר ורונן הדברים עובדים קצת אחרת. לפני ואחרי השאלה המשפטית, ישנה השאלה המהותית. רונן, שלא כמו וילנר, שמה את זה על השולחן. ואני חייב להודות שמתוך לא מעט פסקי דין של בג"ץ שקראתי, זה של רונן הוא הבוטה ביותר בהצגת השיקול הערכי־פמיניסטי שלו כגובר על החומר המשפטי הפשוט. אנא קראו בתשומת לב.
"גישתם של בתי המשפט לענייני משפחה ביחס לקביעת מזונות לילדים עברה שינויים כאלה ואחרים במהלך הזמנים, כתוצאה משינויים שהתרחשו במציאות", היא מתארת את עדכון הגרסה האחרון בגישה הפמיניסטית. "כך, היום הנשים אינן בהכרח מוחלשות כלכלית לעומת גברים, וישנם מקרים בהם שכרה של האישה דווקא הוא גבוה יותר מזה של הגבר. כן חלו שינויים בחלוקת התפקידים בין הגבר לאישה במשמורת על ילדיהם ובזמני השהות עמם – כאשר ישנם היום מקרים רבים יותר שבהם מתחלקים בני הזוג במשמורת ובזמני השהות בחלקים שווים".
ועכשיו, שימו לב לקביעה המשפטית החד־משמעית בעקבות זאת. "פסיקתם של בתי המשפט לענייני משפחה משקפת את פרשנות הדין בדבר החלוקה הראויה של נטל המזונות בין בני הזוג", היא משבחת את הערכאה האזרחית, ומיד חורצת קביעה אנטי־משפטית: "מאחר שחזקה שפסיקתם של בתי המשפט לענייני משפחה משקפת את הפרשנות הראויה של הדין הנוהג, אין מקום 'להתחמק' ממנה על ידי מתן סמכות למערכת שיפוטית אחרת הפוסקת באופן שונה".
אתה יכול להיות משפטן סופר מבריק, כמו סולברג למשל, לכתוב הסבר בהיר ופשוט לסוגיה שנפל בה בלבול, ליישב את שאלת הסמכות בצורה שקרובה לשלמות, אבל אז תבואנה שתי שופטות ותגדנה: זו התחמקות. גישת בתי המשפט האזרחיים היא הצודקת, היא המתיישרת על פי ערכינו הפמיניסטיים, ולעזאזל כל הפלפולים שלך על הלכות, חוקים, סמכויות ושאר דברים של גברים. באמת צריך כמה דקות כדי לעכל ששופטת בית המשפט העליון קוראת להיצמדות לחוק ולפסיקה "התחמקות".
מה שיפה, כמו בכל ויכוח מהסוג הזה, הוא שבעוד וילנר ורונן מצעידות את הגייסות המשפטיים אל לב השטח האוטונומי של בתי הדין ונוגסות ממנו נתחים בכוח הזרוע, סולברג קורא – איך לא – להידברות ופשרה. זה נראה כמו גזרה משמיים, לפחות בדור הקרוב: אלה שמייצגים אותנו, בכנסת, בממשלה או בבית המשפט, ימשיכו להציג גישה מתפשרת ומקרבת, בזמן שאנשי הקיצון שמהצד הנגדי ינצלו כל הזדמנות כדי לנגוס, לחבוט ולהביס.
לתגובות: yoniro770@gmail.com