מי לא הוזמן לפאנל?

השבוע השתתפתי בכנס ירושלים 22 של קבוצת 'בשבע', אירוע מכובד עם נציגים מהעולם הפוליטי, הכלכלי, התקשורתי ועוד.

המושב הראשון עסק בגיוס חרדים. אחלה נושא. לא שציפיתי לחידושים מפליגים, לדברים שעוד לא נאמרו - ואכן לא היו כאלה, למעט דבריה היוצאים מהלב של ללי דרעי, שהיו עוצמתיים במיוחד - אבל אין ספק שאסור שסוגיה מטרידה זו תרד מסדר היום הציבורי, וטוב עשו המארגנים שהציבו את המושב העוסק בגיוס החרדים בתחילת הכנס.

הקשבתי בקשב רב לנציג הציבור החרדי, יוסי אליטוב, עורך של עיתון חרדי נפוץ. לאחר שהציג את עצמו הוא פתח ואמר שבדרך לכנס הוא התלבט אם לדבר סיסמאות או לדבר אמת. נחשו איזו החלטה אמיצה קיבל?

ניחשתם נכון, הוא החליט לדבר אמת. שאפו! אני אוהב אנשים דוברי אמת. על כן גם אני ארשה לעצמי לדבר אמת: בחיים לא התלבטתי כשהוזמנתי לדבר בכנס אם לדבר בסיסמאות או לדבר אמת. בחיים לא. ואם כן הייתי מתלבט, ודאי שלא הייתי משתף את הקהל בהתלבטות שכזו, שהיא כשלעצמה בזויה.

מה גם שבהמשך, לא תאמינו, הוא השמיע בניגוד להצהרתו רק סיסמאות בתוספת סיפורים אנקדוטליים. כגון על אותו חרדי ששירת בקרבי ובכל זאת, צחוק מר של הגורל, כונה על ידי מאן דהו ברחוב "פרזיט", כאילו זוהי החוויה היומיומית ברחוב החרדי: גם לקרביים שבהם קוראים כל הזמן פרזיטים, ואין דבר שיותר כואב להם מזה. עם זאת האמת היא - ואנחנו כאמור רק באמת עסקינן - שההארדקור החרדי, זה שמכתיב את הדרך לציבור כולו, לא באמת מחפש הוקרה מצד הציבור החילוני או החילוני למחצה (כלומר המזרוחניקים). They couldn’t care less. רגשות הציבור הכללי מתחילים לעניין אותם רק כאשר חוסר האהדה הציבורית עלול להיתרגם לשלילת תקציבים. או אז הם זקוקים לאהדה מצד הציבור הרחב. זו האמת העירומה, ללא סיסמאות.

על הבמה היה גם דובר אחר, שהיום מסתכל על החברה החרדית מבחוץ בלי שהתנתק ממנה לגמרי, ובכך הפך למסבירן של החברה החרדית באוזני הקהל הרחב. הוא שיתף בתובנה שאנחנו שומעים לאחרונה הרבה ושעליה אני רוצה להתעכב: כל עוד - או בגרסה היותר נחרצת "היות ש..." - הצבא לא יכול להבטיח שהחרדי ייכנס לצבא חרדי וגם יצא ממנו חרדי, אין מבחינת החרדים על מה לדבר. בעיניי זו דרישה שהצבא לא יוכל לעמוד בה, וזו גם מטרתה בדיוק, שהצבא לא יוכל לעמוד בה.

ראשית מבחינה עקרונית: הצבא הוא צבאה של המדינה הציונית, כל חרדי שיתגייס יאבד באותו רגע ממש את הגדרתו הטהורה כחרדי, כי הוא יהפוך בעל כורחו לשותף פעיל לא רק במפעל הציוני אלא בחוד החנית שלו, פשוטו כמשמעו, בצבא הציוני. זו לא דרכו של הרב לנדא ושל אף אחד אחר מגדולי הדור החרדים. שנית, וזו נקודה שהיא אולי פחות עקרונית־אידאולוגית אך לא פחות חשובה בשטח - אם נרצה לוותר על הסיסמאות ולדבוק באמת, אזי המצב הוא כזה: הצבא לא יכול להבטיח כלום. אפילו לא שהחרדי שיתגייס אליו יישאר בחיים. וזה גם נכון בעניין הדרישה התמימה לכאורה שהחרדים יהיו מוכנים לשקול גיוס "רק" אם יובטח להם שהצעיר החרדי יצא מהצבא חרדי כפי שנכנס אליו חרדי. דרישה זו היא במבט ראשון דרישה מתבקשת היוצאת, ובצדק, נגד תפיסת כור החיתוך התרבותי־חילוני, והיום לצערנו גם הפרוגרסיבי, השלטת בצה"ל. רבים וטובים בציונות הדתית יחתמו גם הם על דרישה זו. אולם בנידון דידן, דרישה חרדית זו משרתת ביודעין מטרה נוספת שאינה ניתנת להשגה. כי גם אם הצבא יפסיק עם כל הטרלול הפרוגרסיבי ויבטל את תפיסת כור ההיתוך, הוא לא יפסיק להיות צבא ציוני. אשר על כן, מאחורי הדרישה לשמירת החרדיות בצבא מסתתרת השיטה החרדית הקבועה שבעזרתה הודפים כל שינוי של הסטטוס־קוו. דרישות בלתי אפשריות לא יכולות להיענות, זה גם תפקידן, ושלום על ישראל.

בשיח על גיוס החרדים ישנו קול שלצערי לא נשמע מספיק וגם לא נשמע בפאנל הנ"ל בכנס. לכן אשמיע אותו, שוב, כאן. כי קול זה הוא מספיק חשוב, מחושב ומגובש כדי שגם לו יהיה מקום בשיח הציבורי. כתבתי על כך כמה מאמרים בשנה האחרונה ואעשה זאת שוב, תוך שימת דגש על טכניקות של משא ומתן. כלל ברזל בכל משא ומתן הוא שהצד המבקש, הזקוק נואשות ל..., המנסה לשכנע ש..., הוא תמיד עם היד על התחתונה. זהו אל"ף־בי"ת של כל משא ומתן. בסוגיית גיוס החרדים מי שזקוק לפתרון הוא כרגע ציבור המתגייסים. חייבים לייצר מצב שבו החרדים יהיו אלה שזקוקים לפתרון, ואז המדינה בהחלט גם צריכה לבוא לקראתם. אבל המצב הבסיסי, כלומר נקודת המוצא שממנה יתחילו להתדיין, צריכים להשתנות.

בלי שינוי זה של הפרדיגמה, שום דבר לא יזוז בסוגיית גיוס החרדים. עלינו להגיע למצב שבו לא המדינה או מישהו מטעמה מנסים, חדשים לבקרים, להציע מתווים לגיוס החרדים שנדחים שוב ושוב בחסות דרישה חרדית זו או אחרת. דרישות אלה אומנם מחליפות צורה, כגון שעל הצבא להבטיח שכל מי שנכנס לצבא חרדי גם יצא חרדי, אך בנויות תמיד על אותו עיקרון: שהרף יהיה גבוה מדי, לא ניתן להשגה. במסגרת הפיכת היוצרות שאני מציע, יש הרבה אפשרויות ועליהן צריך לדון, אבל השיטה עצמה היא פשוטה: החרדים הם אלה שצריכים לחפש פתרון, ולא הציבור המתגייס. כל עוד זה לא קורה, אין סיכוי לא לתהליכים ולא להסכמות.

כיצד נגיע לשינוי הפרדיגמה שאני מציע? לי נראה ברור שכדי להפוך את היוצרות צריך לסגור לחרדים את הברזים, אף שהחרדים מתקוממים נגד זה ורואים בכך הכרזת מלחמה. עם זאת, למען האמת ובלי סיסמאות כאמור, סגירת הברזים נראית לי הפתרון הישים היחיד. סגירת הברזים איננה מעשה שבא לחנך. אני לא רוצה לחנך אף אחד. כל מי שיסרב להתגייס לצבא המדינה שמגן על חייו ועל חיי משפחתו יצטרך להסתדר בכוחות עצמו, גם המוסדות וגם היחידים. לימוד התורה מאז אברהם אבינו מעולם לא היה מסובסד כפי שהוא מסובסד על ידי המדינה הציונית שלהצלחתה החרדים מסרבים להתפלל ובטח ובטח לא מסכימים להתגייס לצבאה. ובאשר להיתכנות הפוליטית: אם אנחנו, הציונות הדתית, נעמיד את הרצון הפוליטי לפתור את סוגיית הגיוס אחת ולתמיד מספיק למעלה בסדר העדיפויות, אין זו אגדה. דעתי שהדבר אפשרי מבוססת על ההערכה שהתפיסה הגורסת שאם החרדים לא יקבלו מהימין הם ילכו למפלגות שמאל־מרכז אינה רלוונטית יותר, או ליתר דיוק: לא תהיה רלוונטית אם עובדים נכון פוליטית. כי המצב השתנה. המנהיגות החרדית היא מנהיגות פרגמטית, וכאשר לא יהיה לחרדים לאן ללכת, והם יעמדו מול המתווה שאני מציע, הם יבואו מעצמם כדי, מבחינתם, להציל מה שניתן. זה טוב לעם ישראל, זה טוב לצה"ל, וזה יהיה בסופו של יום גם טוב ללימוד תורה במדינה היהודית.

כללו של דבר, יהודים ימשיכו ללמוד תורה והלימוד שלהם אפילו יסובסד על ידי המדינה - אם יתגייסו. ואלה שלא רוצים להתגייס? גם הם ימשיכו ללמוד תורה, רק בלי סבסוד מהמדינה, כמו שהיה נהוג בעם ישראל מאז ומתמיד. והכול באהבה ובאחווה, וגם באמת.