תרומה ללא שקלים

באחד באדר משמיעים על השקלים ובשבת נקרא את פרשת תרומה, ואיכשהו הקונוטציה של תרומה ושקלים תמיד הולכת עם כסף, סיפור על עניים ועשירים.

אבל עולם התרומות כבר מזמן חרג מגבולות הארנק. אז הנה, מסע התבוננות קצר על תרומות ללא כרטיסי אשראי, מבלי להוריד כהוא זה מחשיבות התרומה הקלאסית. מישהו הרי תמיד יזדקק למעשר הכספים שלך אם לא למעלה מזה.

שיער

בטור השני בסך מאז שהתחלתי לכתוב כאן, שיתפתי אתכם בעולמה של ילדה אהובה, ליה תנעמי, שנפטרה אחרי שחלתה בסרטן עוד לפני שזכתה לחגוג בת מצווה. מאז שנפטרה הקימו ההורים שלה יחד עם נשמות טובות מהקהילה - לא הביטוי הציני, באמת נשמות טובות - מיזם שנקרא "האור של ליה - מאירים את זה הלאה". לאורך כל השנה ובעיקר סביב החגים, מחלקים ב"האור של ליה" ערכות משמחות לב למי שבאמת זקוק להן. אבל אחת לשנה מתארגן יום התרמה מיוחד. הוא כולל סוגים שונים של תרומות, אבל התרומה המרגשת מכולן, לפחות בעיניי, היא תרומת שיער למען ילדות ונשים שחלו בסרטן. איכשהו בתחושה שלי, תרומת שיער שמבצעת נערה או אישה היא נכונות לתרום את המראה שלה בעבור מישהי שאיבדה את המראה שלה. את מוכנה לפגוש בראי פנים לא מוכרות, כדי שמי שנכפתה עליה נשירת שיער תזכה ביופי מחודש. תרומת דם ואפילו תרומת כליה, כל אחת מהן מיוחדת בדרכה, שתיהן בוודאי כואבות פיזית יותר מתרומת שיער, אבל התורמת תיראה אחרי התרומה בדיוק אותו דבר. בתרומת שיער יש מעבר חד משיער ארוך לשיער קצוץ, משהו באיך שאת רואה את עצמך ובאיך שהחברה רואה אותך משתנה ברגע. מי שממילא בחרה להסתפר, ניחא, אבל מי שאוהבת את מראה השיער הארוך שלה ומוכנה להקריב אותו למען אחרת שנכפה עליה מראה אחר - זה בעיניי מעשה קסם.

דם

תרומת דם היא ממש גילוי מרעיש. ממש מסקרן אותי לדבר עם האיש הראשון שחשב על הרעיון הזה. הדם הוא הנפש, והעובדה שדם של אדם אחד יכול להזרים חיים בעורקים של אדם אחר, מעידה יותר מכול שאנחנו באמת רקמה אנושית אחת חיה. התרומה הזאת גם מראה בעולם הפיזי עד כמה יוצא התורם נשכר מן התרומה: אומנם הוא משלם מחיר של דקירה ואי נוחות של כמה דקות, אבל הדם בגופו של התורם זוכה להתחדשות. פעם אנשים היו משלמים למקיזי דם בשביל הבריאות הזאת, והדם שלהם הושלך ארצה. היום הדם מציל חיים, כך שכל הצדדים מרוויחים.

כליה

זה כבר סיפור הרבה יותר גדול, לא רק דקירה. איבר חיוני מאיברי הגוף הפנימיים שאדם מסכים ליטול מגופו בניתוח על מנת להעניק חיים לאדם אחר. פעם הסיפור ההרואי הזה היה רק נחלתם של בני משפחה, עד שהגיע הרב ישעיהו הבר זכרו לברכה, מטופל דיאליזה בעצמו שאיבד חבר שחלק איתו את ימי הטיפולים משלא נמצא לו תורם. מאז ייסד והקדיש עצמו ל"מתנת חיים".

הייתה לי הזכות להיפגש עם הרב הבר בתחילת הדרך, הוא ביקש אז לפרוץ אל בני הציבור הדתי־לאומי. בהיותו חרדי הצליח עד אז להגיע רק לתורמים חרדים. היום הבדיחה ביישוב יצהר היא שהקימו קבוצת תמיכה לאלה מבני היישוב שעדיין יש להם שתי כליות. פגשתי הרבה תורמי כליה בשנים האחרונות, ותמיד מדהים אותי במפגש איתם לראות איך המעשה שעשו, שבעיניי נראה על גבול הבלתי אפשרי, נתפס בעיניהם כמעשה כל כך פשוט.

אחד הדברים היפים הוא שרוב תורמי הכליה מבקשים להישאר אנונימיים, אבל דווקא העמותה היא שמעודדת אותם, כמעט מפצירה בהם, לפרסם את שמם ותמונתם, מפני שהחשיפה הזאת בפנים גלויות מצרפת למעגל עוד ועוד תורמים. הצדיקים האלה לא רק שתורמים כליה, הם גם נאלצים לתרום את ה"מתן בסתר" שלהם כדי להציל חיים נוספים.

כך זכינו גם אנחנו, במשפחה, לגלות שמי שהעניק עוד שנות חיים יפים לחמי שנזקק לכליה, הוא איש פלא בשם איתמר פוזן. קשה להרגיש בעולם הכרת תודה גדולה כמו זו כלפי אדם שכל יום שבו אתה מחייך הוא שלו. תודה כל החיים ותודה על שהסכים להיחשף, כי מאוד מקל כשיודעים למי להפנות את התודה.

לב

לא, אני לא מתכוון לתרומת לב או כל איבר אחר שניתן לתרום רק אחרי המוות, אף שגם זו תרומה מדהימה ומצילת חיים. אני מדבר על כך שהיקר ביותר מכל הדברים בעולם שאדם יכול לתרום הוא ליבו. בלשון חכמים: "כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות". כלומר הנתינה הכלכלית קטנה מהיכולת להרגיש את העני ולדבר על ליבו. דיבור מלב אל לב. סיפר לי חבר שהגיע לתחנת הרכבת בנהריה: אישה קיבצה שם נדבות. הוא שאל אותה: "איך קוראים לך?" והיא התחילה לבכות. התנצל. אמר שלא התכוון לפגוע בה. הסבירה לו שכבר שלוש שנים היא מקוששת שם צדקה, אבל הוא הראשון ששאל לשמה. אז אולי יותר מכל התרומות שבעולם את זה צריך לתת, תרומת לב, ולא רק לעניים. לזה כולם נזקקים.

זמן

בעולם העסקי זמן שווה כסף, בעולם התרומה זמן לפעמים שווה הרבה יותר מכסף. פעם קראו לזה בנק הזמן, מן מיזם כזה שכל אחד תורם שעה לחברה מהכישרון שלו. כמו מעשר כספים - מעשר זמן. אפשרות לתת מהמתנה שה׳ חנן אותך בה למי שלא יכול להרשות לעצמו לשלם. אני מדמיין איך יבואו ימים שבהם שמונה שעות העבודה, אם יישארו כאלו, יהפכו לשבע שעות פרנסה ושעה אחת של תרומת זמן.

גמ"חים

וישנן התרומות הקסומות שהפכו לגמ"חים - גמ"ח מוצצים וגמ"ח בקבוקים, גמ"ח מפות וכלים לאירועים, גמ"ח חלב אם וגמ"ח משאבות חלב, ומלאה הארץ גמ"חים לרוב. ומי שרוצה להקים אחד חדש מוזמן לכתוב בגוגל "רעיונות מגניבים לגמ"ח", יש שם בשפע. ואולי האינטרנט, כשחושבים עליו, הוא גמ"ח הדעת הכי גדול, וגם גמ"ח בזבוז זמן, וזה לא תמיד מתקזז.

מיסים

לא, זו לא טעות. תרומת מיסים. מס הכנסה ומע"מ וביטוח לאומי וביטוח בריאות ושאר דברים שנואים. יש מהקוראים שזוכרים את ימי ההתרמה לקרן לב"י, הקרן למען ביטחון ישראל. "תנו ליבכם ללב"י", הכריז הג׳ינגל, ובעצם קרא לאזרחים לתרום למען צורכי הביטחון של המדינה. יום שידורים הוקדש לכך בערוץ הטלוויזיה הממלכתי והיחיד ובערוצי הרדיו, וכל פטריוט ציוני היה תורם ביד רחבה. עכשיו תחשבו על זה ככה - כל אזרח בישראל משלם מיסים, ועושה את זה מן הסתם בצער, אבל לאן הולכים המיסים הללו? בדיוק לאן שהלכו כספי התרומות של לב"י - לאוצר המדינה, כלומר לביטחון ופיתוח המדינה.

אלא מה, כפי שכותב האור החיים הקדוש בתחילת הפרשה, כשאדם נודב מליבו, התרומה שמעלה נקראת בפי ה׳ "תרומתי", וכשאדם תורם בשל החובה הקבועה בחוק, היא נקראת סתם "תרומה".

אז אני מציע לעצמי, ומי שהדברים נוגעים בו מוזמן גם, לראות במיסים תרומה. הם הולכים לביטחון, לרפואה, ללימוד תורה ולכל מה שיקר לך. במקום להתמרמר כדאי להתייחס לזה כאל תרומה. תרומה מוכרת לצורכי מס...

חיים

ויש כאלה, אשריהם ואשרי חלקם, שכל חייהם תרומה אחת גדולה. שאימצו ילד או ילדה, או קיבלו ילד לאומנה, שחיים חיי שליחות למען ביטחון המדינה או מוסרים נפשם על התורה יומם וליל למען עם ישראל, ויש כאלה רבים רבים. חסד ה׳ מלאה הארץ.

ויש שמסרו את חייהם או נפשם או גופם כדי שנחיה כאן, ואין שיעור לתרומתם.

לתגובות: liorangelman@gmail.com