גולת הכותרת בעשייתו הפרלמנטרית העכשווית של חבר הכנסת אריאל קלנר היא הצעתו לוועדת חקירה, שאמורה לחלוץ את המבוי הסתום שאליו הגענו בסוגיה.
החידוש שבהצעתו הוא הקביעה שרוב חברי הוועדה ייבחרו ברוב של 80 חברי כנסת, ואם רוב שכזה לא יושג, אז הקואליציה והאופוזיציה יבחרו כל אחת מחצית מחברי הוועדה.
במנגנון הזה יש ליקוי דמוקרטי: למה שמשקלה של האופוזיציה, שהפסידה את הזכות למשול, יהיה שווה למשקלה של הקואליציה? אבל הוויתור הג'נטלמני הזה הוא אפילו לא הגילוי הבוטה ביותר של התפרקות ממשילות. שניים מחברי הוועדה, על פי הצעת קלנר, יהיו משפטנים הכשירים לכהן כשופטי בית המשפט העליון.
הרף הזה אינו גבוה במיוחד: כל מה שנדרש הוא אזרחות ישראלית ועשר שנות ניסיון בשפיטה, עריכת דין או הוראת משפטים. אבל מה שחשוב הוא לא כמה קשה לחצות את הרף, אלא ההקשר שבו הרף הזה מתקיים. הדרישה הזאת משלמת מס שפתיים לנורמה שלפיה שופטים הם יצורים מורמים מעם, הראויים לאמון מיוחד. שאלתי השבוע בריאיון בגלי ישראל את חבר הכנסת קלנר מדוע תנאי הסף הזה רשום שם. אחרי הכול, אם הדרישה תימחק, השמאל יוכל למנות לוועדה שופטים כרצונו. למה להכריח גם את הימין לפעול לפי הנורמה המעוותת הזאת? תשובתו המוכרת והצפויה הייתה שאי אפשר לקבל הכול וצריך להתפשר.
המילה הזאת, פשרה, נראה שנבחרינו איבדו כל קשר עם משמעותה האמיתית. פשרה היא מה שאנחנו יכולים לשאוף אליו, אחרי שהנחנו על השולחן את מלוא שאיפותינו ודרישותינו. להתחיל את המשא ומתן מנקודת מוצא מתפשרת זה להבטיח שלא נממש את האינטרס שלנו במלואו. פשרה זה רק כשחייבים. רק כשהצד שמולו מתפשרים מעמיד אותנו במצב שבו הפשרה היא הברירה הגרועה פחות. כדי להגיע לשם, צריך להתחיל במאבק ולמצות אותו. להכניס בהצעה הראשונית רכיבים שנועדו לרצות את היריב, בלי מאבק ובלי שהיריב הוכיח שיש לו כוח אמיתי - זאת לא פשרה. זה ויתור. והנבחרים שלנו לא קיבלו מאיתנו מנדט לוותר בשמנו על מה שחשוב לנו, ללא מאבק. להתפשר כן, לוותר לא.
הנוסחאות הראשונות של הצעות חוק הן נקודת מוצא להליך הפרלמנטרי. בהליך הזה באופן בלתי נמנע יש ריכוכים ופשרות, ולנוסח שמניחים על השולחן בתחילת הדרך יש השפעה רבה על מסלול המאבק והפשרות שבסופו. כשקלנר כותב בטיוטה הראשונה של הצעת החוק שחברי הוועדה יהיו כשירים לכהונה כשופטים עליונים, הוא מציב תמונת ראי לדרישה של השמאל: שיושב ראש הוועדה יהיה נשיא בית המשפט העליון המכהן, והוא ימנה את החברים האחרים כרצונו. כלומר השמאל, ממקום מושבו הבלתי רלוונטי באופוזיציה, קבע את זירת ההתגוששות. קלנר בוחר להצטרף לזירה הזאת, בלי שאף אחד מכריח אותו, ותוך שהוא מאמץ את המוסכמה שבבסיסה: שופטים הם נקודות המוצא בוועדות חקירה. המוסכמה הזאת היא לצנינים בעיני בוחריו של קלנר. בהחלט ייתכן שיחסי הכוחות הפרלמנטריים יחייבו בהמשך פשרה שדוחפת בכוח את המילה שופטים לוועדה. אבל להתחיל את מהלך החקיקה על יסוד המוסכמה הזאת זו לא פשרה אלא ויתור, וקלנר לא מוסמך לבצע אותו בשמנו.
הישג נוסף הרשום על שמו של קלנר הנמרץ הוא קידומה של הצעת החוק למינוי נציב תלונות הציבור על שופטים, שאושרה השבוע לקריאה שנייה ושלישית. על פי הנוסח הנוכחי, הנציב מתמנה בהסכמה של שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון. על פי ההצעה החדשה, הנציב מתמנה על ידי ועדה שחברים בה שני שופטי עליון, נציג הרבנים הראשיים (כי הנציב מוסמך לעסוק גם בדיינים) ושלושה נציגי קואליציה. המבנה החדש היה יכול להיות פשרה נהדרת, דרך האמצע בין מה שהימין רוצה - פיקוח פוליטי אפקטיבי על שופטים, שמתמרץ אותם לקיים את החוק שהנבחרים מחוקקים, לבין מה שהשמאל רוצה - שימור המצב הקיים של שלטון שופטים בלתי מבוקר.
אבל גם בנושא הזה המפה הפוליטית העכשווית לא מצדיקה פשרה. קהלת לימד אותנו: "עת לחבוק ועת לרחוק מחבק; עת לבקש ועת לאבד; עת לשמור ועת להשליך". ואני מוסיף: עת להתפשר ועת להתעקש. עכשיו העת להתעקש. לימין יש רוב פרלמנטרי שמאפשר לו להעביר מהלכים נחרצים. ניתן היה לנהוג באדיבות של מנצחים ולחבוק, לבקש, לשמור ולוותר, אם השמאל היה מכיר את מקומו כמקבץ חסדים. אבל השמאל מתבצר בבריונותו, משתמש בשליטתו הלא חוקית במוקדי הכוח כדי לכפות את תפיסותיו המעוותות על הציבור הישראלי. זה לא הזמן לוותר ולספר לעצמנו שוויתורים הם פשרות.
בהליך מינוי הנציב ובוועדת החקירה השופטים הם סימפטום לבעיה עמוקה שכבר תיארנו כאן בעבר: הימין לא מכיר בלגיטימיות של שלטונו שלו, והשמאל לא מכיר בלגיטימיות של שלטון הימין. ומה שנכון במאבק הפוליטי מול השמאל, נכון שבעתיים במאבק ההישרדותי מול האויב הערבי: חוסר נכונות להכריז על זיקתנו לקרקע, המשך הזרמת הסיוע לחמאס, שחרור מצרים מאחריותה להברחת הנשק ולפליטי עזה - כל אלה הם לא פשרות אלא ויתורים. אם קלנר וחבריו בכנסת לא יפנימו בעצמם, ויסבירו לחבריהם השרים, שהם נבחרו כדי למשול ולא כדי לוותר, אל להם לצפות מבוחריהם להתייצב מאחוריהם בבחירות הבאות.