לצד ההתרגשות הרבה על חזרתם של חטופים בשבועות האחרונים, אי אפשר להתעלם מתחושות הכאב והחרדה לנוכח שחרור עשרות מחבלים, חלקם רוצחים ומתכנני פיגועי תופת.
קשה להכיל את הקונפליקט: לראות את החיבוק הראשון של רומי עם אמא מירב שלמדנו להכיר כל כך טוב, להזיל דמעה מול נפנוף היד החבושה של אמילי, ומצד שני, המחשבה המטרידה על שחרורם של כמה מהמחבלים המתועבים, האלימים והאכזריים ביותר שידענו, המתקבלים בחיבוק חם כמנצחים ברחוב הערבי.
אך אסור שהסערה הפנימית הזאת תמנע מאיתנו לשמוע קולות נוספים, של אלו שחגגו את שני הצדדים: אחד מהם הוא איימן עודה, יושב ראש חד"ש־תע"ל וחבר הכנסת, שבחר לצייץ: "שמח על שחרור החטופים והאסירים. מפה חייבים לשחרר את שני העמים מעול הכיבוש. כולנו נולדנו בני חורין". צריך רגע לעצור כדי להבין כמה מעוות צריך להיות כדי לומר דבר כזה. אותם "אסירים" שעודה שמח על שחרורם הם רבי מרצחים כמו סאלים חג'ה, שנידון ל־16 מאסרי עולם על מעורבותו בפיגוע התאבדות בחיפה שבו נרצחו 15 בני אדם; תאבד מרדאווי, שגרם לרציחתם של 20 ישראלים; סאלח דאר מוסא, ממבצעי הפיגוע בקפה הלל בירושלים שבו נרצחו תשעה ישראלים, ועוד 'נשמות טובות' שהמיטו מוות וחורבן על רחובות ישראל. איימן עודה, אדם שנחשב למוערך ו'מתון' בקרב ישראלים רבים, לא מתבייש להביע שמחה פומבית ומתריסה על שחרורם של מפלצות מגואלות בדם.
הציוץ האומלל הזה הוא קצה הקרחון של התבטאויות הופכות קרביים מפי בכירים ומפורסמים במגזר הערבי־ישראלי. התבטאויות שמהללות, מאדירות ומשבחות את חמאס, אמירות שלא מותירות ספק באשר למאווייהם של הדוברים. כך מוחמד בראכה, יושב ראש 'ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל', אמר בכנס בירדן בדצמבר את הדברים הבאים: ''אנו לוקחים חלק במאבק... חמאס מייצג פלח רציני בעם הפלשתיני... האינטרס הלאומי לא מאפשר לנו לקבוע - זה לגיטימי וזה בלתי לגיטימי, חמאס הגיעה לאן שהגיעה''. בראכה, שמתגורר בשפרעם ועומד בראש הגוף הייצוגי החשוב ביותר של ערביי ישראל, אינו חושש להזדהות עם חמאס, ורואה בזוועות כלי לגיטימי ב''מאבק בכיבוש''.
נמשיך לאמיר מח'ול, סופר ומשורר, שהגיב על שחרור המחבלים: "עשרות אסירים מחבקים את מה שהיה פעם חלום והפך למציאות... ליבי עם אלו שנמצאים כעת ברשימת ההמתנה". ונעבור למחמד אבו אלעז מחאמיד, שהגיש תוכנית בתאגיד השידור הישראלי בערבית ׳מכאן׳, ומתפייט כי הוא מייחל להגיע לעזה ולקרוא לתינוקות על שם יחיא סינואר. איהב ג׳בראין, כתב אל־ג׳זירה ותושב אום אל־פחם, קרא "לפרוע את החוב לעזה ב־17 שנה האחרונות... 2025 תהיה השנה של הפנים [ערביי ישראל], שנת הניצחון". ב־7 באוקטובר 2024 השתתף ג'בארין באירוע בקטאר לציון "היום הפלשתיני העצום", לצד "עיתונאים" שהשתתפו בטבח.
להתבטאויות המסיתות האלה מצטרפים שורה של נציגי ציבור ערבים בכירים ביותר, עיתונאים, משפיעני רשת ואקדמאים שמבטאים באופן גלוי תמיכה במעשי הזוועות של חמאס. אלו ישראלים בעלי תעודת זהות כחולה, שחיים איתנו לכאורה בשותפות מלאה, המביעים סימפטיה מחרידה לרצח, אונס וביזה של העזתים ביישובי העוטף, ול"מאבק הפלשתיני" שמוקדש להשמדת מדינת ישראל. אל מול כל אלו אין אחד, אחד מתוכם שקם ואומר - חלאס.
חייבים להתחיל להקשיב להם. למדנו להפסיק לזלזל, לתרץ, לפטור כלאחר יד אמירות מחרידות, ולהתחיל לטפל ביד קשה במסיתים, ובאופן הכי אמיתי, להפנים שהלך הרוח ששולל את קיומנו לא פוסח גם על ערביי ישראל. כן, גם אלו ה"משתלבים", המשכילים והמכובדים. טעימה מההשלכות של ההסתה הפראית הזאת ראינו בפרעות הצעירים הערבים ב׳שומר החומות׳. זה לא נעים, זה מאכזב וזה כואב, אבל חייבים להתחיל להסתכל למציאות בעיניים.
הכותב הוא מנהל אגף מדיניות בתנועת רגבים