אחת השאלות שמופיעות באופן קבוע בכל מסמך מבצעי בצבא היא - מה בכוונת האויב? כי אם אין בכוונת האויב לתקוף, לא נרכז כוחות ולא נגייס מילואים, ונחסוך באמצעי הגנה שעולים בתקציבים ובריתוק חיילים ויחידות.
אבל אם הערכת המודיעין לגבי כוונת האויב היא שגויה, והוא מצליח להטעות אותנו בעודו מתכנן מלחמה, הטעות הופכת לאסון קולוסלי.
כך קרה לנו בשנת 2000, כשלא התכוננו למתקפת הרשות הפלשתינית, 'אינתיפאדת אל אקצה', שנפתחה בראש השנה לאורך קווי התפר והיישובים ביהודה ושומרון, למרות הסימנים והמידע המוקדם. וחמור שבעתיים, כך קרה גם במתקפה האחרונה והנוראה של חמאס בשמחת תורה תשפ"ד.
בעיה דומה נוצרה גם לפני מלחמת יום הכיפורים. בימים שבין כסה לעשור תשל"ד, לא ידענו לקבוע אם ריכוז הכוחות המצריים והסוריים מיועד רק לתרגיל או למלחמה. אומנם היה לנו מרגל מצרי בכיר, אשרף מרוואן, חתנו של הנשיא לשעבר נאצר, שמסר לראש המוסד התראה מודיעינית מכלי ראשון ולפיה המצרים מתכוונים למלחמה. אבל ראש אמ"ן דאז דחה את המידע שהביא המוסד, ועל כך שילמנו במחיר כבד של כיבוש מוצבים ונפילת חיילים רבים בסיני ובגולן.
אז איך קרה ששוב נפלנו לאותה טעות?
לצערנו, ככל שדור המפקדים בצה"ל מצעיר, כך החשיבה הפרוגרסיבית מתהדקת ולופתת את הפיקוד הבכיר. למשל בכיוון התודעתי של תפיסת "השלום שבפתח". זה מתחיל לחלחל כבר בעת לימודיהם באוניברסיטאות בישראל, אבל גובר במכונים בחו"ל שהקצינים נשלחים אליהם במעלה הדרגות והתפקידים כדי "לקנות דעת ולהשכיל".
איך מתמודדים עם התופעה? צריך להציב אסכולה לעומתית. לא להקשיב לתוצרי מכוני המחקר המערביים, אלא לתלמידי חכמים ולמפקדים שעוסקים גם הם בסוגיית האויבים, אבל מתוך אספקלריה תורנית. כך חוסכים לעצמנו כשלים ביטחוניים. לראשונה נחשפתי לאסכולה הזאת במפגשים שהיו לי כקצין צעיר עם בני הישיבות הגבוהות, והבנתי עד כמה חסרה היא בשורות הצבא.
הנה דוגמה לתפיסה תורנית מהמקורות שתורמת לעולם המודיעיני, שאציג אותה כאן לזכרו של המתנחל הוותיק מקדומים שבצעירותו למד שנים בישיבה ליטאית, עורך הדין משה סימון ז"ל, אשר שטח בפנינו את משנתו המודיעינית לגבי "כוונת האויב". סימון, שלא האמין בכוונות השלום של אויבינו, ציטט את דברי חז"ל: "הלכה היא בידוע - עשו שונא ליעקב". ציטט ושאל: איזה מין ביטוי זה "הלכה" ו"בידוע"? או שזה ידוע, או שזו הלכה! וענה בסרקזם: "בדרך כלל זה ידוע. אתה חש לאורך הדורות את שנאת הגויים כלפי עמנו. אבל אם יבואו ימים טובים והאויב מחייך אליך, זכור שזו הלכה!"
אז האם "עשו שונא ליעקב" זו משנה מודיעינית? כן! היא קובעת שהעם היהודי נמצא בעימות מתמיד עם העמים שרודפים אותו. ברצף של פוגרומים וגירושים מארץ לארץ, עד למאה האחרונה של השואה האיומה, שסופה הקמת מדינת היהודים וקליטת הניצולים המועטים בה. והיא עדיין תוססת, המלחמה בעם היהודי, גם כשהגענו אל הנחלה. כי "הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב".
את המשנה הביטחונית המודיעינית הזאת שטחתי לפני מפקדי מאיר דגן, לימים ראש המוסד, שהצביע על תמונת סבו עטור תפילין והנאצים סביבו ואמר "כן, אני יודע זאת" (ובכל זאת גם הוא טעה בהתנגדותו לתקיפת הכור הגרעיני באיראן).
על כן, ודווקא בשל שנאתם, אנחנו חייבים לשלוט עליהם בארצנו. אין חלופה לכך. יצאנו מעזה ב־1948 וחזרנו ב־1956 ושוב יצאנו וחזרנו ב־1967. ושוב יצאנו בהתנתקות, ושוב אנו חוזרים. כל יציאה וחזרה עולות לנו בקורבנות רבים.
אם נישאר כעת חלילה מחוץ לרצועה, נצטרך להיכנס לשם בעתיד בתנאים הרבה יותר קשים ובעוד קורבנות. כל עוד צה"ל לא יכבוש את עזה וישליט שם משטר צבאי תקיף, כפי שהיה עד לפני הסכם אוסלו, עזה תמשיך להיות קן צרעות שנסבול ממנו עוד ועוד.
תנועת נחלה, שהוקמה על ידי ותיקי גוש אמונים הרב לוינגר זצ"ל ותלמידתו דניאלה וייס, מקימה בימים אלו גרעינים צעירים, ויחד עם מגורשים מגוש קטיף מניפה את דגל החזרה לגוש. הצטרפו אליהם!
הכותב הוא סגן אלוף במיל' ויושב ראש ארגון נפגעי הטרור 'אלמגור'