בשבוע שעבר זכיתי להרצות בירושלים במסגרת מסע "מגלות לגאולה" של אחת הישיבות התיכוניות. דיברנו על משמעות הגלות ועל התפקיד שלה בהיסטוריה של העם היהודי, עסקנו בגאולה ובשיבת ציון ומשמעותה לימים האלה.
התרשמתי מאוד מהדרך שבה התלמידים רואים את המאורעות ומשמעותם דרך העיניים שלהם. כיצד מאורעות הזמן הזה משמשים להם מצפן ומסמנים להם את הדרך להבנת ההיסטוריה היהודית.
לאחר יממה קורעת לב, בה ליווה עם שלם למנוחת עולמים את בני משפחת ביבס היקרים והאהובים, שירי, האם הלביאה וילדיה הרכים והמתוקים, אריאל וכפיר הי"ד שנרצחו באכזריות נוראה, ובימים שבהם מלחמת התקומה של גיבורינו ממשיכה בחזיתות רבות ושונות, המושגים גלות וגאולה הם לא רק מילים מהעבר, אלא תיאור מדויק של המעבר הזהותי שאנחנו כעם עוברים וממשיכים לעבור בכל יום ויום מחדש במלחמה הזאת.
כדי להמחיש לתלמידים את המעבר הזה, בחרתי להשמיע להם קטע קצר מהריאיון של שיר סיגל, ביתם של קית' ואביבה סיגל (אימא של שיר שוחררה בעסקה הראשונה, לאחר חמישים ימים, ואבא שלה קית' שוחרר מהשבי לפני כשלושה שבועות). בריאיון שהתקיים לפני כשבוע בערוץ 14, סיפרה שיר על הדברים שעבר אביה.
"אבא שלי חזר מהגיהינום אחרי 484 ימים, שהוא בכנות, לא היה משוכנע שהוא יחזור. היו לא מעט פעמים שהוא היה בטוח שאת חייו הוא יסיים בעזה... הוא חווה שם רגעים שאני בעצמי עוד לא מעכלת שאבא שלי עבר דבר כזה... אבא שלי חזר מהשואה, ממש, הוא עבר שואה. אבא שלי ירד שלושים קילו. הוא הורעב, העבירו אותו בין 33 מקומות שונים בתוך עזה, כשהוא מוחזק בידי מחבלים, שכל מה שמעניין אותם זה שאבא שלי יסבול.
"הייתה אלימות פיזית ונפשית והרעבה ולוחמה פסיכולוגית קשה מאוד. אבא שלי, כמו שאמרתי, לא האמין שהוא יחזור הביתה בחיים. הוא פחד מאוד מאוד שיהרגו אותו, היו גם לא מעט פעמים שהתכוונו לעשות את זה. ואבא שלי אמיץ. ואני חושבת שאחד הדברים שעזרו לו להתמודד וגרמו לו לחזור הביתה לא רק בחיים אלא הרבה יותר חזק ממה שאני זוכרת אותו, זה האמונה". וכאן מתארת שיר את האמונה המדהימה שהחזיקה את אבא שלה בחיים.
כיפה וכוס לקידוש
"אבא שלי בא מבית יהודי ציוני, גדל בארה"ב, עלה לארץ בגיל עשרים, התיישב לא סתם בכפר עזה, מבחירה, להתיישב בגבולות המדינה, ואני חושבת ששם בשבי, החיבור ליהדות אפילו התחזק יותר. אבא שלי, מתוך ה־484 ימים שהוא היה שם, חצי שנה הוא היה לבד לגמרי, שהרבה מהזמן הזה הוא היה נעול בתוך חדר, לבד לגמרי, שבפעמים הבודדות שהוא היה בסביבת אנשים הם דיברו ערבית, התפללו לאללה, וכמובן שאת הזהות היהודית הוא חיפש, והיה לו קשה למצוא.
"והוא מצא אותה בתפילות קטנות שהוא התחיל להגיד ברכות על האוכל, 'בורא מיני מזונות' שהוא לא אמר בחיים שלו, ו'שמע ישראל', שהוא לא אמר בחיים שלו. והוא אמר: בתוך כל התופת הזאת, להיזכר שאני יהודי ושיש משמעות לעם שלי, מאיפה שאני מגיע, מאוד מאוד חיזק אותו.
"ואבא שלי אחרי שהוא חזר, שאלתי אותו מה תרצה שנעשה בארוחת שישי הראשונה, ארוחת שבת הראשונה שלנו ביחד. אנחנו דמיינו מה נכין לו לאכול, ודמיינתי שהוא יגיד ככה איזה תבשיל ככה שהוא אוהב או איזו חלה טובה...
"והוא אמר לי: את יודעת מה אני הכי הכי רוצה שיהיה? כיפה וכוס לקידוש... קודם כול זה הפתיע אותי, אני חושבת שיש משהו בלהיות, זה לא רק בארץ אויב, זה במקום שבו בכוונה גורמים לך להיות הכי לא יהודי, הכי להתרחק מהזהות שלך, ודווקא במקום הזה להחליט שאני שומר, כמו שאבא שלי עשה, על הזהות, ולא נותן להם להפוך אותי למי שהם רוצים שאני אהיה... הוא שמר על עצמו..."
סיפורי גבורה שכמותם שמענו לאורך ימי הגלות המרים, קמים שוב לנגד עינינו. יהודים הנאחזים בזהותם כשם שהם נאחזים בחייהם. לא יהודים "דתיים" או "חרדיים" דווקא, יהודים פשוטים. כל כך לא פשוטים. שורדים בתנאים בלתי אפשריים ומחזיקים מעמד ממש בנס.
הבריח התיכון
כל סיפורי הנס והפלא האלה, של הזהות היהודית הקמה לתחייה מתוך תהומות עפר, הזכירו לי את סיפורו הפלאי של הבריח התיכון, שעליו נקרא השבת; אותו בריח פלאי המחבר באופן נסתר וסמוי את כל קרשי המשכן ומאחד אותם זה לזה. "וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה" (שמות כו, כח), מלמדים חכמים שאותו בריח "בנס היה עומד" (שבת צח, ב).
מהו מקורו של אותו בריח פלאי? מלמדים חכמים: "מלמד שהיו מוצנעים עמהם מימות יעקב אבינו" (בראשית רבה צד, ד). "שהבריח התיכון היה ממקלו של יעקב אבינו, כמה דאת אמר: 'כי במקלי עברתי את הירדן הזה', והביאו (יעקב) למצרים וכשיצאו העלוהו עמם" (דעת זקנים, שמות כה, ה).
מקלו של יעקב הוא סמל לדרך הייסורים שבה צעד יעקב אבינו בחייו. וכך תיאר זאת הרב נריה זצ"ל: "מקל זה היה העד היחידי לפתיחה העגומה של דרך הנדודים ולהמשך נתיב הייסורים של יעקב. עד היה המקל לעבודתו ולמאבקיו שנתמשכו שנים רבות – 'הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי' (בראשית לא, מ). התחבב המקל על יעקב והוא נטלו עמו והוריש אותו לבניו... עד שהגיע למשכן ה'. נעשה המקל בריח תיכון לכל קרשי המשכן, המבריח מן הקצה אל הקצה... הייסורים הממרקים ייהפכו לייסורים מאחדים" ("נר למאור", עמ' 227–229).
מהו הבריח התיכון הנסתר שמחבר בינינו והופך אותנו לעם אחד, מלוכד ומגובש? ברגעי קושי ומשבר נראה שאותה נשמה יהודית המבריחה את חיינו לאורך ההיסטוריה, מן הקצה אל הקצה, יודעת היטב את התשובה; כיפה, כוס לקידוש, "שמע ישראל", ברכות, תפילין, ספר תורה. כל הדברים שעליהם מסרו יהודים את נפשם לאורך ההיסטוריה וסבלו עליהם ייסורים נוראים. מתרחש פה לנגד עינינו תהליך פלאי ממש; מתוך ייסורי הגיהינום שחוו, בוחרים יהודים מכל הגוונים לשוב ולגלות את זהותם היהודית מחדש; לשוב אל עמם ואל אמונתם. וכדבריה של שיר בשם אביה: "בתוך כל התופת הזאת, להיזכר שאני יהודי ושיש משמעות לעם שלי".
מתוך המאמר שיפורסם בשבת בעלון באהבה ובאמונה של מכון מאיר