אומר הנביא ישעיה 'שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת' [נו,א].
כשהבסיס מושתת על המשפט, הרי מה שנעשה לפנים משורת הדין, הוא בגדר תרומה, בגדר צדקה. עשרת הדברות ופרשת משפטים תפקידם להחדיר לתודעתנו את יחוד הבורא, וכדי שחזיון יסודי זה יהיה קבוע בליבות עם-ישראל, מוקם עתה מתרומות ישראל, המשכן על כל כליו. התאווה הקב"ה שיהיה לו מושב בתחתונים, בעולם הזה, כדי שנטמיע בליבנו את מציאות הבורא והשגחתו.
לכן נאמר לשון 'ויקחו', כי בנתינת תרומה, במתן צדקה, הנתינה היא בראש ובראשונה לנותנה. לא בכדי 'ונתנו' נקרא כידוע ישר והפוך באופן זהה.
תרומה באה רק אחרי משפטים, אחרי שמירת המשפטים, כי אין מקום ואין תועלת מנתינה, לא מתוך הגזול ולא מתוך הגנוב, אלא רק תרומה מתוך יגיע כפיו של האדם שהושג ביושר.
מהיכן היה המקור לאותן תרומות? יציאת בני-ישראל ממצרים ברכוש גדול הובטחה כבר לאברהם- אבינו בברית בין-הבתרים. בפועל, מקור הרכוש הגדול אשר לקחו ישראל עמהם, הושג באמצעות שאילת כלי כסף וכלי זהב ושמלות בטרם צאתם ממצרים, שלא מרצונם. כדברי הגמרא בברכות [ט]. אמר הקב"ה למשה, 'דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ' וגו', התחנן בפניהם שיסכימו לשאול כלים מן המצרים, כדברי ינאי, אין נא אלא לשון בקשה. אמר לו הקב"ה למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל, בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק ' וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם' [בראשית טו, יג], קיים בהם, 'וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל', לא קיים בהם. אמרו לו: ולוואי שנצא בעצמנו. משל לאדם שהיה חבוש בבית-האסורים והיו אומרים לו בני אדם: מחר מוציאים אותך מבית-האסורים ונותנים לך הרבה ממון. מי ענה להם: בבקשה מכם, הוציאוני היום, ואיני מבקש כלום. כמה ברור הדבר בימים מורכבים אלה.
מסביר העין-אי"ה במקום, שהכוונה הגדולה ליציאה ברכוש גדול, הייתה לרומם את רוח העם שהיה בשפל בשל העבדות רבת השנים, שפלות שטבעה הוא שאין היוצא מהשבי מבקש שום גדולות. לכן ראוי להרגיל את נפש הפדוי בבקשות גדולות, ומהן ילמד ויגדיל גם את נפשו. אך תכלית הממון וכיצד לנהוג נאמר להם בפרשיות יתרו, משפטים ותרומה, לרבות מתן תרומה וצדקה.
ובכל זאת, אם מקור הרכוש הוא ממה שנאמר לישראל 'וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ', היינו קבלו בשאילה. הרי למדנו זה עתה במשפטים, הלכות שומרים, ושאילה אינה נתינה ואמורים להחזיר את השאול לידי המשאיל, ובוודאי שלא ניתן לתתו תרומה לבניית המשכן.
במורה-נבוכים [נ,מב], כותב הרמב"ם על ספר-משפטים וספר-קנין שבספרי ה'יד החזקה', שדיני ממונות כולם טעמיהם גלויים, והוא שהם קביעת משפטי-צדק בעסקים הנוהגים בין בני-אדם בהכרח, ושלא תהיה בהן חריגה מן הסיוע המועיל לשני הצדדים. כי לא שיתכוון אחד המתעסקים להגדיל חלקו לגמרי, ושיהא הוא המרוויח מכל הצדדים וכו'. ובוודאי הכוונה הייתה שישראל ביושר לבבם ילמדו וינהגו על פי משפטי הצדק. ובמורה-נבוכים [ג,כז] כתב על השואל: הואיל וכל ההנאה שלו, ובעל הרכוש הוא שעושה לו חסד, חייב בכל, וכל הפגעים שיארעו, הם הפסד השואל. כיצד אפוא לא רק שלא השיבו את השאול, אלא גם תרמו ממנו להקמת בית ה'?!
אולי תרמו מהביזה שהשאירו המצרים על שפת הים. מעבר לכך היה יוצא דופן אחד מבין יוצאי מצרים, שיצא ממצרים כש'פתו בסלו' בלשון המעטה. הלוא הוא קורח, שהיה 'עשיר כקורח'. כמבואר בתלמוד ירושלמי, רב אמר: קרח עשיר גדול היה. תיסברין [אוצרו] של פרעה נגלה לו בין מגדול ובין הים [סנהדרין פרק י הלכה א]. בתלמוד הבבלי, במסכת סנהדרין, מסופר :אמר ר' חמא בר' חנינא: שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים, אחת מהן נתגלה לקרח, ואחת נתגלה לאנטונינוס בן אסוירוס קיסר רומי, ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבא. [קי.]
אך מעבר לאמור ודאי ניתן היה לתרום גם ממה ששאלו איש מרעהו ואישה מרעותה במצרים. כי מבחינה הלכתית היו רשאים בני-ישראל לקזז את המוצרים ששאלו, כנגד הנכסים, הבתים, שהשאירו במצרים, וכנגד שכר-העבודה של מאתיים ועשר שנות עבודה, שנגזל מהם. לרבות פיצויים ומסתמא גם דמי הלנת שכר, כדין...
עם זאת לא בכדי אומר ה' למשה, 'ויקחו לי'. רש"י מסביר 'לשמי', אך ראיתי בספר דיוקים לרבי פנחס וולף זצ"ל, שהמשמעות של 'ויקחו לי' היא 'ויקחו משלי' כאמור בדברי-הימים א 'מִיָּדְךָ הוּא וּלְךָ הַכֹּל' [כט, טו]. דרך פרוש זה מובן יותר למה נאמר 'וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה' ולא נאמר כמתבקש 'ויתנו לי תרומה'. מטרת התרומה כלשונה, לרומם את נפש נותנה. וכדי להימנע מנגיעות אישיות של כבוד, גם לא חקקו את שמות התורמים במשכן. יתר על כן, אומר הרש"ר הירש, הציווי של 'ויקחו לי', חל על הציבור ולא על היחידים, לכן לא היתה תרומה ישירות מהיחיד למשכן. היחידים תרמו לקופת הציבור, לצורך מסירת תרומותיהם לגבוה. כך אין איש או אישה מישראל היכולים לומר כדוגמה 'את המנורה אני תרמתי' או 'השלחן על שמי, כי אני ממנתי' וכדומה. עם ישראל כולם כאחד הקימו משכן .
אך לא די באותה נתינה, חשובה ככל שתהיה, אומרת לנו התורה בספר ויקרא, כדי שתשכון שכינה במשכן, ישנו תנאי יסודי והוא אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ..וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם' [כו]. האמור אפוא בפרשתנו, 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם', קירבת ה' בתוכנו הינה, בתנאי שנקיים את הברית בין ישראל לאביהם שבשמים. קדושת המשכן תלויה בקדושת חיי הפרט והכלל בקיום מצוות ה'. יש לפנינו 'מקדש', היינו, איתרעותא דלתתא, היא עבודת ה׳ מלמטה למעלה. בני-ישראל מטהרים את נפשם הבהמית, על ידי קיום תורה ומצוות, ובכך נעשים כלי מתאים להמשכה האלקית ויש לפנינו 'משכן', איתרעותא דלעילא הבאה בעקבותיה. התעוררות והמשכת אלקות מלמעלה למטה, מהקב"ה אל ישראל עמו, בה השכינה יורדת לשכון בתוך ישראל. מקדש ומשכן.
כאשר ייכנסו ישראל לארץ-ישראל, אומר המדרש-רבה [פקודי א], מתבניא ברקיע בקרתא לאתחברה כחדא בארעא. נשבע ה' ששכינתו לא תכנס בירושלים של מעלה עד שיבנה זה של מטה. ירושלים של מטה היא התשתית ואפילו תנאי לבניינה של ירושלים של מעלה. אין מקום לקיומה של ירושלים של מעלה, בלי הקיום היסודי של ירושלים של מטה, של 'עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה' [ישעיה, כו] אשר יושביה מקיימים תורה ומצוות. סנהדרין שבה יושבת לצד המקדש שבה, ומתוך כך, עיר הצדק מקרינה לארץ כולה, והארץ מקרינה קדושה לעולם כולו.
בנוסף, כשם שכל התרומות למשכן עורבבו קודם נתינתם כדי שיחשבו לתרומה מאוחדת של כל הציבור כאחד, ולא תרומת יחידים, כך ירושלים שאינה מתחלקת לשבטים, מקרינה לכל - אחדות - כעיר שחוברה לה יחדיו, אחדות באחווה ואחדות בקיום תורה ומצוות, אחדות המאפשרת בניינה של ירושלים של מעלה, והשכנת שכינה למטה.
השנה זוכים אנו שפרשת שקלים צמודה לפרשת תרומה. צרוף המוסיף הבנה לאותה אחדות הכה נחוצה, כשמחד התרומה למשכן לא הוגבלה בסכום, אולם השקלים הוגבלו למחצית השקל לאיש, שוויון מוחלט המביא לכך שאין איש המתנשא מעל חברו.
יפה כוחה של תרומה ממונית, אך שבעתיים יפה הימנה תרומה גופנית, כתרומת כליה, לב ריאות, לב, כבד וכו', הן אלה התורמים מחיים והן אלה אשר לא שפר גורלם ואשר ציוו לתרום אחר הסתלקותם לבית עולמם, ובמותם לא רק ציוו חיים לאחרים, אלא נתנו להם חיים בפועל. כדברי המשנה בסנהדרין, לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא. [ד,ה]. ראויים לציון עמותת 'מתנת חיים' מיסודו של הרב ישעיהו הבר ז"ל, ככלל, ומיישבי ארצנו, תושבי הגבעות, בפרט, [כבר מזמן לא נערים...], המצטיינים בכמות התורמים מצילי חיים שביניהם, ומקיימים 'לא תעמוד על דם רעך' [ויקרא יט,טז] כפשוטו, מבלי לדקדק בציציות המקבל, ופעמים רבות אף מתוך חסד של אמת, כמתן בסתר, מבלי לדעת מיהו כלל המקבל. אחד מידידיי, ד"ר דוד בוסקילה, תרם כליה לאחיו והעניק לו בכך עוד חמש-עשרה שנות חיים, ואף הוציא ספר בנדון בעקבות כך, על מכירת איברים להשתלה בחסות החוק.
גבוה מעל גבוה ניצבת מסירות-הנפש של חיילינו גיבורי התהילה המוסרים ומסכנים נפשם ללא היסוס למען קיום העם היושב בציון, תוך שמשאירים הם מאחוריהם משפחות. רבים וטובים מסרו נפשם במלחמה האחרונה, כמסורת קשה ועקובה מדם של מלחמות ישראל לדורותיהם. מסורת שנלמדה כבר מהיהודי הראשון, אברהם-אבינו, ב'עקידת יצחק' בנו, יחידו ואהובו. מסירות-נפש של ר' ישראל למען כלל ישראל. תרומת היחיד למען הכלל כבפרשה, אך לא רק בממונו כי אם בנפשו.
יסוד ההתנדבות בנדיבות הלב, 'כֹּל נְדִיבלִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת'. כך מרגילים את הנפש להתנדב. זכינו ובעם ישראל התנדבויות אין ספור, כל עמותה והמקום שמצאה להתגדר בו. 'בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ הי' דבורה שרה אחר המלחמה בסיסרא, מלחמת הקישון. בדומה גם אז, נבעה המלחמה כשרמטכ"ל חצור, סיסרא, ראה פיצול בעם ה', בריחה מנטילת אחריות, בימִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל, אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה' ועוד. או אז, בעת הזאת, באה לידי ביטוי עוצמת המתנדבים בעם. 'לִבִּי לְחוֹקְקֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם בָּרֲכוּ ה'', אומרת השופטת דבורה, כאן אין צורך בחוק, יש צורך ברוח התנדבות של אותם אמיצים המחרפים נפשם בעד עמם. רוח ההתנדבות הייתה אמורה להיות נחלת כל שבטי י-ה, ללא יוצא מהכלל, ולכן נוזפת היא באלה שלא באו לעזרת ה' בגיבורים.
'לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים', היסוסים, הרהורים, האם נכון להצטרף ללוחמים המגינים על צאן מרעיתו של ה', או להמשיך לרעות צאן כפשוטו, וכדומה. דבורה הנביאה נוזפת באלה שמידת הנתינה ברמה הכה גבוהה נעדרת מהם, תוך שהם משאירים את מלאכת המלחמה לאחרים. רס"ן נתנאל הרשקוביץ הי"ד, כשמו נתנאל, נתן ונתן במלחמה זו את כל כולו. עם התקלות באויב בג'באליה שבצפון רצועת עזה, זינק ללא היסוס למאג, כ'אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר', סחט את המאג ופגע באויב. בכך זכה להציל את חבריו לנשק ועוד רבים, אך בכך גם מסר את נשמתו לבורא יחד עם שניים מפקודיו. לאורך הדורות רבים וטובים ידעו תרומה מהי, אך רבים עדיין יושבים בין המשפתים.
עומדים אנו כשבועיים לפני ימי הפורים, בו נחגוג על מניעת מלחמה, על הצלת עם-ישראל ממלחמה, ממי שביקש להשמידו, להורגו ולאבדו. האויב חוסל אך הרעיון העמלקי, רעיון שנאת ישראל נותר על כנו ועובר מדור ודור, ואף התעצם. דוגמית ראינו בנס הגדול שאירע לנו בפיצוץ חמשת האוטובוסים בבת-ים ובחולון רק בשבוע האחרון. רשימת מבקשי רעתנו לאורך הדורות ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים. ככזו דורשת היא את הרחבת רוח התנדבות, את התרומה על כל מדרגותיה, מכל חלקי העם, אשר ברך ה'. 'כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת'. ואף תרומת אבר ומסירות נפש. ומשנכנס אדר נזכה להרבות בשמחה, שמחת רוח ההתנדבות והנתינה.